אבני סליחה

יפה זונשיין מקצרין, שאיני מכיר, הפנתה תשומת לבי לסיפור נוגע ללב מתוך הספר 'אבני הסליחה' של סופרת אמריקאית, לורי נלסון ספילמן.
ובסיפור… מורָה שולחת, לאחר שנים רבות, מכתב התנצלות לתלמיד שלה מהתיכון. היא חשה אשמה בכישלונו על שלא סיים את התיכון. התלמיד שולח לה מכתב תשובה שהופך את הקערה על פיה. הנה תקציר ממכתבו של התלמיד:

 

גברת רוסו היקרה,

מכתב ההתנצלות שלך הדהים אותי. אין צורך שתתנצלי בפני, רק צר לי שמאז אותו השיעור ליוותה אותך תחושת אשמה כזאת.

נכון שאחרי התקרית לא חזרתי לתיכון, ובוודאי חשבת שהידרדרתי והלכתי לאיבוד. חבל שלא ידעת שבעצם הצלת אותי.  אולי זה יישמע מוגזם, אבל כשנכנסתי לשיעור שלך הייתי ילדון בעל נשמה מסוכסכת, וכשיצאתי ממנו הייתי גבר, שדי מצא חן בעיני.

אני זוכר את הבקר ההוא. ביקשת ממני לגשת אליך כדי שנבדוק יחד את הציונים שלי. כל הציונים היו "בלתי מספיק". התנצלת והסברת שאין לך ברירה ושלא אקבל תעודת גמר. לא הופתעתי. כל הסמסטר ניסית לעזור לי, ופעם אפילו הופעת בביתנו. לא דאגת לי רק בקורס שלך, אלא דיברת גם עם המורים האחרים, אבל בשורה התחתונה לא יכולת לעזור לילד שהגיע לשיעורים רק פעם בשבוע.

הזוכרת את מה עוד קרה בשיעור הזה?

בתחילת השיעור ביקשת מרוג'ר שיכניס לתיק את הווקמן שלו. הוא לא התלהב ותחב את הווקמן מתחת לשולחן. באמצע השיעור הוא לפתע הכריז שהווקמן נעלם, ושמישהו גנב אותו. התלמידים האשימו אחד את השני והציעו שתחפשי אצל שניים מאיתנו. ואת… הסברת בשלווה גמורה שמישהו טעה, ובוודאי הוא מתחרט ורוצה לתקן את המעוות.

ואז ניגשת למשרד הקטן שלך שהיה צמוד לכיתה, כיבית בו את האור והסברת שכל אחד מאיתנו ייכנס למשרד החשוך עם ילקוטו וישהה שם לבדו עשרים שניות. אמרת שאין לך ספק שמי שלקח את הווקמן ישאיר אותו במשרד.

כולם ייללו במחאה: 'למה כולנו צריכים לחוש כגנבים, הרי ברור שסטיבן (אני), הילד העני שבקושי מגיע לשיעורים, שמעשן סמים, הוא הגנב. למה לא לבדוק אצלו?' כולם אמרו לך שאת תמימה, שהווקמן לא יוּשב.

ואת התעקשת. אמרת שכל אדם הוא טוב מטבעו ומי שלקח את הווקמן 'בטעות' משתוקק להחזירו.

באי רצון הסכמנו. ג'ינה הקישה על הדלת כל עשרים שניות ותלמיד יצא ותלמיד נכנס.

ואז הגיע רגע האמת. בסוף הידלקת את האור… והווקמן של רוג'ר היה שם… ליד ארון התיוק.

היינו המומים. החלפנו כיפים בהתלהבות. יצאנו מהכיתה באופטימיות מחודשת בכל הנוגע לבני אדם.
ואני…? האירוע הזה שינה את חיי. כפי שהתלמידים חשדו אני אכן לקחתי את הווקמן, ואכן – לא הייתה לי כוונה להחזירו. רציתי ווקמן, אבי מובטל ורוג'ר ממנו גנבתי היה ילד מגעיל.

אבל האמונה שלך בטוב שבתוכי שינתה את צורת החשיבה שלי. כששמתי את הווקמן במשרד החשוך, הרגשתי כאילו השלתי את העור הישן שלי, את התחושה שאני קורבן תמידי ושהעולם הזה חייב לי משהו. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני שווה משהו.

אז את מבינה, גברת רוסו, אין לך סיבה להתנצל. כשיצאתי מהשיעור שלך הלכתי מיד למכון ללימוד מבוגרים וכעבור שישה שבועות קבלתי תעודת גמר.

המחשבה שאני טוב ביסודי, הידיעה שאת מאמינה בי, שינו לחלוטין את צורת החשיבה שלי. הילד המוכה, שהאשים את העולם בגורלו המחורבן, לקח את המושכות לידיו. רציתי להוכיח שאת צודקת, והלקח מאותו היום היה זרז לכל מה שעשיתי לאחר מכן.

אסיר תודה לך על שראית את הטוב שבי ואִפשרת לי לפעול לפיו,
שלך,
סטיבן וויליס, עו"ד
וויליס וביילי פרקליטים
שדרות לומברדי 149, ניו יורק.

(מתוך סיפרה של לורי נלסון ספילמן 'אבני הסליחה' בהוצאת ידיעות ספרים)

 

יש כל כך הרבה לקחת מהסיפור הקטן הזה. על פרשנות לא נכונה, על חוסר תקשורת ועל השפעות סמויות. ואני בוחר להעלות את הציטוט המיוחס לרבי שלמה קרליבך שבעיני חייב להיות חקוק על לוח ליבם של כל העוסקים במלאכת החינוך: "כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו…"

ותהיתי… האם לא בכל שלב בחיינו, גם בבגרותנו, טוב שיהיו כאלה שמאמינים בנו… שיפיחו רוח במפרשינו, בדרך שנותרה…?

זִקּוּקִין דִּי-נוּר

שוקה, יום חמישי, 15 בפברואר 2018

"אבני הסליחה" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.

Parnas 319 Fogiveness stones 16.2.18

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

שוקה שלום-אני גרה באזור.ההורים שלנו היו חברים (מדור הדינוזאורים…). עוקבת אחרי הסיפורים שלך בזכות יוסי מלניק ,עוד לפני הפייסבוק.מאד אוהבת אותם. מה שחסר לי לא פעם, רוצה לדעת מה ההמשך לסוף הסיפור, כמו למשל בסיפור היום: מה הרגישה המורה כשראתה את החתימה,בסופו של המכתב? אני מורה… תודה מאסתי נייער

ז'אן ז'אק רוסו המפורסם טבע את האמירה "טבע האדם טוב מנעוריו" בניגוד לפילוסופ אחר הובס שמו שטען "אדם לאדם זאב"
אני כשלעצמי בהחלט מחזיק בדעתו של רוסו…סיפור מקסים.

שלום שוקה,

מתחברת למשפט של הרב קרליבך, כמו כן לדעתי טוב שבכל שלב

בחיינו ילוו אותנו אנשים המאמינים בנו ומחזקים אותנו…

חודש טוב ושבת שלום ומבורך

סיפור נפלא!
קיימים סיפורים רבים על צעדים שמורים נקטו בהם, ובלי לדעת גרמו לשינוי גדול אצל התלמיד.
שמחתי לקרוא את הסיפור הזה.

סיפור נהדר, יש לי את הספר והכרתי את הסיפור, אבל תמיד כיף לשמוע סיפור כזה שוש ושוב ושוב…תאמין לי שגם הפעם היו דמעות בעיניי.
תודה לך.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)