אדוארדו – מגן החלשים

"דברים שאף פעם לא יקרו בטוקיו" הוא ספר של סופר ספרדי, אלברטו בּלַנדינה. זהו קובץ של סיפורים מטורפים מפיו של סלבדור, מטאטא רצפות בנמל תעופה. הקשיבו לתקציר מסיפורו הנוגע ללב, מעט מטורף, על אדוארדו מגן החלשים בדרכו שלו:

הוא ואימא שלו עברו לגור לידינו, קראו לו אדוארדו. הוא תמיד היה בודד, ללא חברים, ולא נראה שזה הטריד אותו. הוא קרא הרבה… הנה עוד קלישאה: מי שקורא הרבה יוצא בסוף קצת מופרע. כמו דון קישוט שבסוף האמין שהמציאות היא זו שבספרים. לילד לא היה אבא. אימא שלו לא טרחה לומר לו איך קוראים לאיש שהוליד אותו.

בכל אופן…. אדוארדו היה ילד מוזר. איך שהוא הנער ראה בי חבר שלו ולפעמים היה מספר לי שטויות שהיו צצות לו בראש.

כשהיה בן אחת-עשרה מישהו ירה מגג בשכונה ברובה כדוריות על קבוצת צעירים. אחד חטף בבטן ואחד בכתף. למרבה המזל, לא קרה כלום, והיורה לא נתפס.

ואז שמעתי ילדים מהשכונה שהתלחשו. שמעתי את השם של אדוארדו… "הוא שירה… בגלל הסיפור עם פֶדריטוֹ… הוא דפוק בראש…"

כשנתקלתי בו שאלתי: "אדוארדו, אתה ירית על החברֵ'ה האלה?"

"לא… דון סלבדור." אבל על מצחו היה חקוק כמו כתובת אש – אשם.

"אני מבטיח שלא אגלה לאף אחד."

הילד התחיל לבכות. "לא יריתי סתם. יריתי עליהם." הוא רצה להעניש כמה ילדים מבית הספר, שמצאו להם שעשוע: להכניס מכות לילד מהשכונה, לפדריטו, שסובל מתסמונת דאון. כנראה קשרו אותו לעץ, הרביצו לו ואחר כך השתינו עליו כשהילד צעק ובכה.

ניסיתי להסביר לו שהוא היה עלול להרוג אותם. הוא דיבר אתי על סופרמן. באותו הרגע הבנתי שהוא  ילד. הוא הכריז על עצמו כנוקם, מגן החלשים.

כרתנו מעין ברית. הוא לא יעשה מעשים משוגעים ואני לא אספר כלום. אני קיימתי את ההבטחה. הוא לא.

כעבור כמה חודשים הוא הגיע עם זרוע שבורה. אימא שלו קנתה מצלמה שהתבררה כמקולקלת, והמוכרת סירבה לפצותה. אדוארדו נכנס לחנות והפיל כמה טלוויזיות על הרצפה. הוא לא מצא לנכון להתחבא. זה לא היה מעשה וונדליזם, הוא רק איזן מחדש את הסדר ביקום.

הבנים של המוכרת לימדו אותו למה גיבורי העל חובשים מסכה.

סיפור אחרון ותבינו לגמרי. לשכנים מהקומה הרביעית נולדו תאומים. יום אחד נקראה אסיפת דיירים כדי לדון בהתקנת מעלית.

"קשה לי לרדת כל יום עם שני הילדים והעגלה… ואנחנו לא רוצים לעבור דירה…"

רובנו הבנו שצריך להתקין אותה אבל יו"ר הועד התנגד. "אני אמשיך להעלות את הקניות במדרגות."

"ומה עם הילדים?"

"הילדים שלי כבר גדולים."

"אני מדברת על הילדים שלי."

"תקני לך מעלית, אם את כל כך רוצה." וכך עניין המעלית ירד מהפרק.

כעבור שבועיים מכונית דרסה את יו"ר הוועד וברחה. לא היו עדים. זה הלקח שלימדו אותו הבנים של המוכרת בחנות. היו"ר נהיה נכה מהמותניים ומטה. תקוע בדירה שלו בקומה השנייה … ובלי מעלית.

ואדוארדו נהפך לבחור עצוב למדי. "קראת את העיתונים, דון סלבדור?" הוא היה שואל אותי ואחרי זה היה מעדכן אותי: "צעירים הכניסו מכות למהגר. גברים אנסו קטינה. ציפורים מתו בגלל שפכים בנהר…."

ואני הייתי חוזר ואומר לו מה שסבתא שלי הייתה אומרת: האדם הוא יצור מפתיע, חציו מלאך חציו שטן. הוא מסוגל לדברים האיומים ביותר והנפלאים ביותר בעת ובעונה אחת…"

אבל אדוארדו היה רגיש מידי. הוא לא היה מסוגל להתרגל לדברים הלא טובים. והוא נסע להודו, כי חשב ששם ימצא עולם עם ערכים אנושיים יותר. האם מצא בהודו מה שחיפש? אני לא יודע….

(מתוך הספר "דברים שאף פעם לא קורים בטוקיו" של אלברטו טורס בלנדינה בהוצאת "כתר")

איני חושב שעלינו ליטול את החוק לידינו מול הרע, אבל יש משהו נוגע ללב בסיפור התמים הזה של רובין הוד/אדוארדו. וחשבתי… האם באמת זה חייב להיות כך כמו שהסבתא שלו אמרה, שהאדם חציו מלאך… חציו שטן?

 

זִקּוּקִין דִּי-נוּר
יום חמישי, 18 ביולי 2013

"אדוארדו – מגן החלשים" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

Dear Shuka,
Regarding your closing comment. I believe that we all act a cirtin way for a reason. Most of us don't stop to think why??? We all have a story to tell . At the same time we all like to be recognized. If we all learned to be good Technicians to our " computer" with a soul, we will learn to understand our and other peoples behavior. Most of the time,you'll find pity. Shabbat Shalom. Orly

כן שוקה, הוא שאמרתי. אני שבוייה של סיפוריך ואף אני רגישה לכל מיניי עוולות, קשה לי לפגוע בזבוב כמו שאומרים ובכל זאת, אולי כדאי לחשוב איך באמת מגינים על חלשים וחסרי ישע…שבת שלום

הסבתא היתה אופטימית מאוד
אולי נשים לב רק ליחסי שכנים כמו בסיפור והתקדמנו הרבה
מה עם ניקוז מי המזגן על מגרש החניה מטפטף לכולם על הראש מחליד את העמודים ומרבה יתושים (זה מהחיים)
לחילוניים – לאפשר התקנת מעלית שבת גם אם זה עולה כמה שקלים (ממש לא יותר מידי)
לחרדים – לאפשר התקנת מעלית שבת גם אם זה עולה כמה שקלים (ממש לא יותר מידי)
לא לתת לילדים קטנים לרדת לבד במעלית
שבת שלום שוקה (שש"ש)

הי שוקה
הפעם הסיפור עצוב וקשה.
הביטוי״עין תחת עין ,שן תחת שן״ מתרחש פה במלוא עוצמתו,ונוכח העוולות שעולות פה
המחשבה הראשונה שעולה- ״מגיע להם״ מהולה באחרת – ״זו לא הדרך״.
בכל מקום בו נמצא אנשים,נמצא את המלאך ולצערנו גם את השטן.
במחי חיוך ולעומת זאת בהנפת יד, אפשר להפוך עולמו של אדם.
כל שניתן לקוות שהחיוכים יגברו על הנפות היד.
תמים?? אולי.אך שווה לקוות…

קשה לי לקרוא את הסיפור השבוע… החשיבה שאין אף אחד שישמור ויעזור לחלשים בעולם שכולם חומריים ואגואיסטים…
אז מה נישאר? לקחת את החוק בידיים? או שאולי לקחת את האחראיות לנקודת "פעולה"? כולנו חייבים להתעורר..היום אנחנו למעלה ומחר הגלגל מסתובב.חייבים לפעול לטובת הכלל
שבת שלום

שוקה בוקר טוב

אכן סיפור מטלטל ומזכיר לנו שאנו חיים בעולם מלא עוולות
ולו רק למנהיגנו היתה חמלה דיינו.
לא היינו עדים להתעללות בזקנים בבתי אבות. וילדים חוסים
במוסדות מוזנחות.
שיהיה לכולנו שבוע טוב וטו באב החל מחר יחדיר אהבה בליבנו כלפי כל אאדם ואדם.

שבוע טוב-שרה

הי שוקה
כמו תמיד אתה מצליח ברגישות ובחוכמה להעביר מסרים שגורמים לי לחשוב על "מה הם החיים האלה", העולם הופך להיות מקום קר ומנוכר לאנשים "חלשים" ורק כשמכירים אותם באמת, מבינים שמי שבאמת חלש – זה אנחנו….
אז תודה שאתה קיים כדי להזכיר לי לעצור רגע ולהסתכל מסביב.

יש שיכנו זאת "קארמה", "קדוש ברוך הוא" .איש איש בדרכו.
דבר אחד בטוח, מאזני הצדק אי שם, תמיד עובדים ומטפלים באי הסדר/צדק. אנחנו נתעסק בלהיות בני אדם, כל אחד במעגלו, תחומו, סביבתו וגם אם יש כאלה שלוקחים את החוק לידיהם, גם זה סוג של מאזני הצדק.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)