אני מאמינה בך…

איני איש חינוך או הוראה ולמרות זאת העליתי כאן סיפורים על השפעות וקשרים מיוחדים בין מחנכים ותלמידיהם. נחום אבניאל, שאיני מכיר, העביר אלי פוסט שהעלה סִימוֹן טֶטְרוֹ, אז עיתונאי ועורך במעריב. "העלית כמה סיפורים מחו"ל" כותב לי נחום, "הנה זווית ישראלית." 
וכך כתב סִימון טֶטְרוֹ, בשפתו המיוחדת:

 

אתמול, באיחור של כמעט 20 שנה, סגרתי מעגל והתקשרתי להודות למישהי שהייתה משמעותית בחיי, ולה לא היה מושג שהיא כזו.
ילדותי בשכונה באשקלון לוותה בעוני, בפשע, בחוסר תקווה. הבלוק שלנו היה מלא בילדים שלא ראו כלום באופק. גם אני נשרתי מהלימודים בטרם סיימתי את התיכון ובגיל 15 כבר כרעתי תחת עומס עבודה. הייתי חוזר הביתה עם דמעות וגוף כואב ושנאתי את חיי כעובד. השנים חלפו ודילגתי בין עבודה איומה אחת לשנייה. מַסגרות, נגרות, שיפוצים, בניין.
התגייסתי לצבא – כלי ריק שבתוכו גולה שלא מפסיקה לרשרש, והשתחררתי ככלי ריק שבתוכו גולה יותר גדולה. בלי שקל, בלי תיכון, בלי תקווה.
"אני לא יודע לעשות כלום, ולא מעניין אותי כלום", שיננתי מנטרה וכשהשתחררתי מהצבא באמת לא היה כלום. בלשכת התעסוקה הפקידה מצמצה קלות ואמרה – "ומה עם השלמת לימודים? יש קורס שעומד להיפתח…"
ברוריה – דתייה, חובשת פאה – הייתה המורה שלי ללשון והבעה. באחד השיעורים היא ביקשה שנכתוב מאמר עתידני לשנות האלפיים. איני זוכר מה כתבתי, אבל כשהיא החזירה את העבודות, היא נופפה בדפים שהגשתי ואמרה: "וזה המאמר של סימון. הוא היחידי שקיבל 100, ומגיע לו יותר. זה כתוב נפלא וכדאי שתקראו". היא חילקה עותקים וניתחה את הטקסט בכיתה וגם השתמשה בזה כדוגמה בכיתות אחרות.
התרגשתי והסמקתי עמוק בלב. בהפסקה המורה ברוריה התיישבה לצדי ואמרה: "אני רוצה שתירשם למכינה."
"לְמָה?" תמהתי.
"כדי שתעשה בגרויות ותמשיך לאקדמיה".
צחקתי לה בפנים.
"סימון," היא השתיקה אותי, "עשה עם עצמך משהו, אתה רק בן 21."
"אני אעבוד, אחסוך וארשם בשנה הבאה." שיקרתי לה.
אחרי סיום הלימודים, כשחשבתי שנפטרתי ממנה, ברוריה התקשרה. "בדקתי כמה אופציות למילגה, כדאי שתירשם לסמסטר הבא."
"עיזבי," אמרתי לה "אני לא טוב בכלום."
"יש לך פוטנציאל עצום, אני מאמינה בך, אבל זה תלוי בך… "

19 שנים חלפו מאז ולא עבר יום בחיי שלא חשבתי על ברוריה ועל המשפט האחרון שלה. חשבתי עליה כשקיבלתי את העבודה הראשונה שלי ככתב; חשבתי עליה כשסיימתי תואר, כשקיבלתי תפקיד חדש, כשכתבתי משהו שהעורכים שלי התלהבו ממנו. המורה ברוריה הייתה האדם שהכי רציתי להשוויץ בפניו על הישגיי. תמיד רציתי להתקשר אבל נמנעתי.

ואתמול זה קרה.
היא הייתה מופתעת מהשיחה. לא זכרה אותי, כמו שחשבתי. הזכרתי לה את המאמר ההוא שכתבתי בכיתתה, את מחמאותיה, את האמונה העצמית שהיא שתלה בי, שזיהתה את יכולת הכתיבה שלי, ושלא ויתרה. שחשבתי שאולי היא הרגישה רע שלא הצליחה איתי והנה היא בהחלט הצליחה.

"התקשרתי לומר לך תודה ענקית על מה שהיית עבורי לפני 19 שנה." אמרתי.
היא שאלה לְמעשַי עכשיו.
סיפרתי לה ששנה אחרי הלימודים איתה התקבלתי ככתב במקומון של מעריב, והיא פלטה "וואו!!" סיפרתי לה איך הפכתי לעורך, ואיך הצלחתי בעיתונות, ואיך הכתיבה עבורי היא אהבה ענקית וגם מקצוע, והיא המשיכה רק למלמל "וואו", "וואו", "וואו" .

חשתי בדמעותי שעולות, פחדתי לבכות בטלפון, ואז היא דיברה:
"אני לא כל-כך זוכרת אותך, אבל אני מתרגשת ומתמוגגת מגאווה. אבי, איש חינוך שנפטר לפני שנה וחצי, נהג לומר שחינוך זה בבחינת 'שלח לחמך…', ולא תמיד תדע שהִשפעת. בימי השבעה ביתנו המה מתלמידיו מעברו, שהעידו כיצד שינה את חייהם. הייתי גאה בו. והנה הטלפון ממך… ואני יודעת שאם אבי היה שומע את השיחה הזאת, הוא היה גאה בי כממשיכת דרכו. תודה לך."

(תמצית מהדברים שהעלה סִימון טֶטְרוֹ – היום עיתונאי ועורך בידיעות תקשורת )

 

ציטטתי פעם את דְרוּ דאדְלִי, מרצה אמריקאי, שאמר: "הרי לכולנו יש את הרגעים שבהם השפענו על אחרים ואולי שינינו את חייהם והם פשוט לא חזרו לומר לנו. וכמה רגעים יש לנו שמישהו עשה משהו שהשפיע על חיינו והפך אותם לטובים יותר והוא בכלל לא יודע, כי לא טרחנו לומר לו…?

אז מי ייתן ונמצא הזדמנות ואומץ להכיר תודה לאלו שהשאירו בנו חותם… ואולי נעשה להם את היום

 

שוקה, יום חמישי, 15 ביוני, 2017 

"אני מאמינה בך" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.

Parnas 298 Simon Tetro 16.6.17

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

סיפור מקסים. המשך להפיץ אור. תודה.

שוקה אשמח אם תפרסם את הבקשה שלי בזו הלשון (כדי להודות למישהו):

בשנים 1986 – 1987 משרדי העליה בניו יורק. שליח, בשנות הארבעים ומעלה לחייו, נתן לי עצה טובה לחיים.

סיימתי תואר ראשון והתחלתי את ההליך של השיבה ארצה כקטינה חוזרת. השליח שאיתו שוחחתי אמר לי: "אנחנו צריכים אנשים טובים בארץ מדוע לא תעשי תואר שני ואז תעלי?" הוא הזכיר ששם בתו כשמי – ורד.
אני אמרתי לו שאין לי כל כוונה לדחות את החזרה ארצה לעוד ארבע שנים והוא הציע שאבדוק כי לדעתו זה לוקח פחות זמן. לאחר שנתיים עליתי ארצה עם תואר שני.

מבקשת להודות לשליח שנתן לי את העצה הכי טובה שקבלתי עד היום. פתח לי דלתות בכל מקום שאליו הגעתי ונתן לי כלים לחיים.

ורד בן דוד (אז בן ברוך)
המייל: vbend1@gmail.com

שוקה ידידי.
הייתי מורה ומחנך לפני שנים, וזאת כידוע עבודה כפוית טובה…, עד שלפתע לפני שבוע התקשר אלי תלמיד שלי והודה לי על משהו שאמרתי לו לפני 25 שנה !! ושבעקבות הדברים שאמרתי לו אז, הוא עושה משהו מדהים היום…, לך תבין את הילדים המופרעים האלה ומה נעשה מהם רק בגלל שהאמנת בהם פעם.
שוקה – איזה כייף שאתה נמצא פה !!

שוקה היקר,
סיפוריך מקסימים, מרגשים ומעוררי השראה ומחשבה..
מחכה בשקיקה לסיפוריך משבוע לשבוע😊
יישר כוח!!

גבי

המילים החשובות ביותר הן: הכל תלוי בך!
אם אין רצון – אין הצלחה.
ואכן – המילים היקרות האלה השפיעו ועשו את עבודתן.
תודה שוקה!

תגובתה של ברוריה לטלפון המפתיע, מוכיחה בפעם המי יודע כמה, שעוד לא נולד
האדם שלא אוהב שמפרגנים לו ופרגון הרי לא עולה כסף.

מוטקה ידידי היה לוחם עז נפש בצנחנים. אבל היו לו גם צדדים אחרים במהלך חייו היה מורה בבאר שבע . להלן דברים שכתבתי לו ביום ההספד.

ב"ה יום שני כ' אדר א' תשע"ו. 29-02-2016.

דברי הספד לידידי מוטקה .
מתוך ים של סיפורים על מוטקה, אני מבקש להאיר צד אישי מאד רגשי באישיותו של הלוחם מוטקה כי הוא היה לוחם כל ימיו. גם בחודש האחרון לחייו נאלץ להילחם . להילחם בפציעה מהתאונה אבל הפעם קרס.
על שלושה ילדים ושאלה !
הילד הראשון הוא "מרסללו " בן חמש. שמו של מוטקה בבית היתומים בשוויץ. כך סיפר מוטקה: בבית הספר כנהוג ביום א' יש הטפה דתית . בכיתה הייתה תמונה גדולה של מדונה. גם צלב גדול בפרוזדור הכניסה. בבוא הכומר, יש להסיר את כובע הברט. לאחר מכן יש לקוד קידה , זה מין סוג של השתחוויה. איני בטוח אם זו השתחוויה לכומר או למדונה . כך או כך ממני הם לא יזכו לכריעה. אני איני נכנע ! אני מרסלו , עמוד שדרה יש לי לא אכרע ולא אשתחווה לצלם או לכומר שממולי. גם מהראש , כובע הברט – לא ירד בפני הנוצרי. בביתנו שבצרפת היה לי גם שם יהודי. קראו לי בשם חיבה: "מרדכי". מרדכי זה אני . בתוך מרסלו היתום ישנו מרדכי היהודי. זה שמי שידוע רק לי. בשם הזה אף אחד לא ישתתף איתי. מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה ! אבל בבית הספר הממשלתי הקפידו מאד על הדייקנות גם על המשמעת , מי שעובר על ה"חוקים" ידו נפגעת . כך בדייקנות שוויצרית היכו אותי ביד שלא כותבים בה, מכות קשות במקל על אצבעות יד שמאל, גם לעמוד בפינה לעיני כל .אני משלם על כך שאני יהודי וזה כואב. אבל אותי אף אחד לא יכופף ! לא המדונה ולא הכומר. העונש חזר וחזר בכל יום א' בשבוע. עד שיום אחד משהוא הבין שהילד היהודי עקשן ולכן בעונש הזה יותר כבר לא היה עניין.
הילד השני הוא ילד מוכה בבית הספר בבאר שבע . לעגו לו החברים. היה חלש בלימודים גם בגדיו סמרטוטים. מוטקה עבד שם בבית הספר כמורה לחינוך גופני. במהלך השעורים נתן לו מוטקה תפקידים. לאט – לאט קבל את אמונו של הילד. בהמשך נעשה הילד לראש קבוצה משם גם עלה מעמדו בכתה. עם האחריות בשעורי הספורט וההצלחה , נעשה תלמיד חרוץ בלימודים שבכיתה. כי מהתעמלות של שרירים וחגורות הבין מוטקה המורה – אפשר גם להציל נפשות.
הילד השלישי ישב על – יד מוטקה בבית הכנסת. יתום חדש . וצריך לומר "קדיש" על אבא שלו שנספה בדמי ימיו והילד כועס. משהגיע החזן למקום הקדיש הילד לא רצה לקום . השפיל ראשו ישוב על מקומו. כבר מקהלת הקדיש נשמעת בבית הכנסת והילד כועס ולא קם. ממקומי הבטתי ב מוטקה ראיתי איך מוטקה בוכה . איך מוטקה מזדהה. מוטקה בוכה כמו שלמד בימי יתמותו לבכות . לא בקול כי אין מי ששומע . גם לא בעיוות הפנים כי אין מי שרואה . רק הדמעות על הלחיים זולגות כי שערי דמעות אינן ננעלות.
השאלה של הילד היא השאלה של מוטקה השאלה הגדולה על השואה למה ?! איך זה יכול היה לקרות ? השאלה שלי אולי של כולנו היום היא גם כן השאלה למה ?
דיברנו על מוראות השואה על ה- למה רבות והיו כל מיני תשובות . פעם סמינר של ד"ר גבי וויל . פעם מאמר כזה או אחר. ותמיד תמיד הסתיימה השיחה ב – אבל למה?
עכשיו מוטקה אתה בדרך לקבל את התשובות . שם אצל בורא עולם תקבל תשובות ושם תתנחם גם לא תצטרך יותר להילחם.

שלום שוקה,

כבר נאמר "מורה טוב מורה לחיים" ואני מאמינה בכך

וזה מוכיח את האימרה החכמה הזו.

שוקה-כמו תמיד נהניתי מהסיפור-מחכה לסיפור הבא שתספר בקרוב-ד"ש מיוסף-רותי מץ

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)