הדמות מתחת לפנס…

אביקם, ידיד טוב, תרם במרוצת השנים מספר חוויות שהעליתי כאן. בעברו היה אביקם נווט קרב בטייסת האחת (כך מכוּנה טייסת 201), ובמלחמת יום הכיפורים עבר את החוויה הקשה של שמונה חודשי ישיבה בשבי  הסורי. ביום הזיכרון האחרון הוא השתתף כהרגלו בטקס הזיכרון לחללי חיל-האוויר, הנערך מדי שנה בגל-עד חיל האוויר בהר הטייסים, בהרי ירושלים. 

השנה, כך סיפר לי, עלה לבמה טייס קרב ותיק מטייסת העטלף (119), סא"ל במיל. אהרון שגיא, לשאת את דבר החברים לנשק, כמסורת הטקס. שגיא דיבר על התחושות הקשות, כשהמטוס לידך במבנה נפגע… גורר שובל עשן שחור… ואתה… המשימה עוד לפניך… ואתה מכיר את היושבים בו בשמם, בקמטי חיוכם… ואי אפשר להושיט יד.  שגיא אז סיפר על תא"ל רן פקר, מפקד נערץ ובן-אדם, שהלך לעולמו בשנה החולפת והוא בן שמונים, והמשיך בסיפור המרגש הבא:

 

"אמי הייתה ניצולת שואה, שורדת אושוויץ. כשהתבגרתי לנער והתחלתי לצאת בערבים, נהגתי לעיתים לרכוב על הווספה של אבי, ולחזור הביתה בשעות הקטנות של הלילה.

אמי נהגה לעמוד אז בלילה, בחשיכה, לעיתים במשך שעות, בחזית ביתנו על המדרכה, מתחת לפנס הרחוב, והמתינה לחזרתי הביתה.

'מה קרה אימא?', שאלתי, 'למה את בחוץ?'

'אני דואגת,' ענתה לי, 'אינני יכולה לישון כאשר אתה חוזר כה מאוחר, ועוד רוכב על הקטנוע'.

היה קשה לי עם זה, אבל השתדלתי להבין את הדאגה של אמי שחזרה משם רק לפני כשני עשורים.

חלף עוד עשור.

מלחמת יום הכיפורים. אני  טייס קורנס [פנטום], כבר מילואימניק צעיר. רן פקר מפקד הבסיס.
באחת הגיחות במצרים, מטוסי נפגע מטיל. ברטוב הנווט ואני נאלצים לנטוש.

בלילה מסוק מחלץ אותנו. ברטוב לבית החולים, ואני, מלוכלך וקצת חבול, ב'טרמפים' במטוס ארקיע שהוביל פצועים מביר גפגפה לשדה דב, ומשם ברכב צבאי לתל נוף.

אני, ברכב הצבאי, מגיע לבסיס. השעה כבר קרוב לארבע לפנות בקר. הבסיס חשוך ושקט. אני מתקרב לטייסת. דמות בודדה עומדת שם בחוץ בחשיכה מתחת לפנס התאורה שבכניסה לטייסת. עוד שניה והדמות מקבלת צורה. זה רן פקר, מפקד הבסיס.  לבדו. אין נפש חיה מסביב.

'שגיא' (במלעיל ) 'מה שלומך?'  הוא בקולו הרם מפלח את דממת הליל.

'המפקד, מה אתה עושה כאן בשעה כזו?' שאלתי, כשאני מתקרב.

'דאגתי לך. מחכה שתחזור. רוצה לראות שאתה בסדר.' הוא בודד בחשיכה, מתחת לפנס התאורה,   לחץ בחום את ידי והניח את ידו על כתפי. שיחה קצרה מאד.

'טוב, אני רואה שאתה בסדר. לך ונסה לישון קצת. מחר יום ארוך נוסף. גם אני הולך לתפוס תנומה קלה.' הוסיף, ופנה ללכת.

התבוננתי בו מתרחק, נכנס למכוניתו ונעלם.

חזרתי לרגע להיות נער. זיכרונות העבר צפו ועלו. נדמה לי שעיניי דמעו. אף פעם לא שכחתי את המפגש הלילי הזה ולעולם לא אשכח".

(מתוך דבריו של סא"ל אהרון שגיא בטקס יום הזיכרון לחללי חיל האוויר).

 

אני מרים מבטי אל אביקם, מחכה לשמוע מה יש לו לומר. וזה ניגש לבר המשקאות, שולף בקבוק וויסקי סקוטי מרובע וישן ואומר:

"ראה… אמו של שגיא חיכתה לו מתחת לפנס כנער מתוך חרדה, והוא הפך לטייס קרב, שסיכוניו גדולים לאין שיעור מאלו של רוכב קטנוע, ואני בטוח שהיא הייתה גאה בו מאד. רן פקר, כמפקד וכמוביל, גם הוא חיכה לו מתחת לפנס, מתוך תחושה עמוקה של אחריות ורעות כלפי כל מי שהיה אי פעם תחת פיקודו."

הצצתי בהקדשה שעל גב בקבוק הוויסקי, זו הייתה הקדשה אישית מרן פקר עם ברכות לשובו של אביקם מהשבי הסורי.

"רן פקר היה גם מפקדי הראשון בטייסת האחת." אומר לי אביקם. "הבקבוק שמור אצלי כבר 43 שנה, מאז קיבלתיו ממנו בשנת 1974."

וחשבתי… האם אין בְּסיפור קטן זה כדי לגלם את תמצית סיפורה של המדינה, את המעבר משואה לתקומה? ובכלל… האם רק במדינה הקטנה שלנו אפשר לעשות הקבלה מטורפת בין דאגת אם ניצולת שואה לדאגת המפקד בצבא, השניים שחיכו מתחת לפנס התאורה...?

 

זיקוקין די-נור

שוקה, יום חמישי, 18 במאי 2017 

אני מצרף תמונה מיוחדת ונוגעת ללב שצילמה רוני ליף, בִִּּּתו של אביקם, באחד מטקסי יום הזכרון לחללי חיל האוויר– ובה מטס של רביעיית מטוסי קרב, ההופכת ל"מבנה חסר", לזכר הטייסים שנפלו… וקדרו פני השמיים…

"הדמות מתחת לפנס" כפי ששודרה בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.

Parnas 293 under the street light 12.5.17

 

 

 

 

 

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

לא יכולתי לעצור את דמעותי😢 כל כך מרגש!

אין כמו אמא! בכל המובנים ובמשך כל החיים.
כולנו חייבים להורים ולאמא בפרט – אהבה ודאגה.
אסתי

שוקה. מה אגיד אתה אשף הסיפורים המרגשים. יודע לשים את האצבע על השקית של הדמעות…

ואני שוקה, יצא לי לעבור השבוע קרוב לגלעד חיל האוויר בהר הטייסים בהרי ירושלים. איזו מקריות…..

הי שוקה.
סיפור מרגש עד דמעות.
באיזו מדינה ניתן להקביל דאגת אם לדאגת מפקד בכיר בצבא?
סיפורים כאלה, מאירים את התקופה החשוכה בה אנו נמצאים.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)