החזיר והתרנגולת

משום מה איני מתחבר במיוחד למשלים על חיות. פתיחוֹת של סיפורים בסגנון 'השועל שפגש את שכנתו החסידה' אינם מדברים אלי ואני די נאטם להמשכן. כמנהל אני זוכר שנחשפתי פעם לַהסבר המוכר על ההבדל בין 'מעורבות' ו'מחויבות' שמשולים היו לארוחת בקר של ביצה וקותלי חזיר. התרנגולת, הסבירו, הייתה מעורבת ואילו החזיר הוא זה שהיה מחויב כי הוא זה שתרם לארוחה בחייו. ומשום מה גם לנמשל הזה לא התחברתי.

והנה שלחה אלי מישהי בשם טוֹֹבִי וַיִמַן סיפור נחמד ששמעה מפי סבתהּ, סיפור שגם הוא על חזיר ותרנגולת. לשם שינוי, לתובנה שעולה ממנו התחברתי גם התחברתי והיא במהותה שונה לחלוטין מהמשל על החזיר והתרנגולת על שולחן ארוחת הבקר. וכך מספרת לי טוֹבי:

 

סבתי, אידה זלצברג, נולדה בפולין, ברחה עם אִמי לברית המועצות ושרדה ימים קשים בנדודים. היא נישאה שלוש פעמים… ואף פעם לא ויתרה. סבתא אידה מעולם לא הסכימה להישאר בלי בן זוג ואפילו בבית האבות היא מצאה בן זוג. היא קראה לו מאהב… לשדר לכולנו שאפשר בכל גיל.

היו לה המון שמחה וחוכמת חיים.  תמיד חייכה, שרה שירים וסיפרה סיפורים עם מוסר השכל. בערוב ימיה הגיעה לבקרני בדירתי החדשה וכהרגלה, שלפה עוד סיפור, אולי מהאחרונים ששמעתי ממנה, והוא נחרט בזיכרוני. תרומתי היחידה לסיפור, כך אומרת טוֹֹבִי, הייתה בחריזתו:

 

אי שם, בעבר, כך אמר המְספֵּר,
הסתובבו החיות, חופשיות בחצר,

לא כלאו אותן בדיר, בלול או באורווה,
הכל היה נינוח, רָווּי באהבה.

ברווז הסתובב ליד החמור,
שהגדול על הקטן קצת ישמור…

הסתובבה האתון עם הפרה,
יד ביד הם הלכו לתוכניות העשרה…

והסתובבה התרנגולת עם החזיר,
שיהיה לה מגן חסון,  מצרה להזהיר…

וכך חגגו יחדיו כל חיות המשק,
שמרו על שלום,  על שמחה…  וגם על החשק…

יום אחד, הלכו החזיר והתרנגולת,
לעשות קצת ספורט,  לעשות קצת תירגולת,

לחזק ת'רגליים, לחלץ עצמות,
מעט לשנות הגזרה,  לקבל מחמאות.

תהתה תרגולת בנימה מגוּנדָרָה,
למה לנו גִזרה?… הרי שנינו בעצם,  נגמור בקדֵרָה…

בדיוק… אמר החזיר, ומכאן עוצמתי,
מי יוותר על אחד שכמותי?

אני,  כך אמר,  נותן לכּירה עצמות ובשר,
אותי מוקירים כל בשלן, כל מלצר,

שומן יש בי למזון וחימום באיכות נדירה,
עור וגידים לבגדים, לעיטוף ותפירה…

ואת כה קטנה ורזה,  את גופך בקושי נושאות הרגליים,
רואה את – חשוב אני ממך שבעתיים!!!

האמנם?  אמרה התרנגולת, זוקפת כרבולת,
אני… אני עוד בחיי כבר מראה ת'יכולת!

אתה רק אחרי המוות נותן – ידידי הנוחר
ואני… בחיי עוד תורמת – זה סיפור לגמרי אחר.

זה לא כך פשוט,  היא אמרה,  זו לא סתם מליצה,
לתת בעודך בחיים… בכל יום… עוד ביצה!!!

 

'כך הייתה סבתא שלנו… ' סיכמה ואמרה טובי, 'תמיד רק נתנה. מי ייתן ויידעו כל האנשים לתת… ובעיקר כשהיד עוד חמה…'

 

(כך שלחה אלי וחרזה טוֹֹבִי וַיִמַן. אני מצרף את תמונתה של סבתא אידה ז"ל, הדר 'פולני' של ממש… של פעם. יהא זיכרה מבורך)

 

ולא אוסיף מילה…

 

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי 02.06.16

"החזיר והתרנגולת" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור שמתחת לתמונה (התחתון) להאזנה.

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

ואני אוסיף לפאר את סבתא אידה הנקראת בעברית, יהודית
את הדוגמא סבתא ל-survive,השרדות בעברית

מה תאמר על כך הפרה,
העז או הכבשה ?
כל מכונה מייצרת
את התנובה לה היא מיועדת.
בזו נכנסת שחת
וחלב זורם לו בנחת.
לשנייה העזה שבבהמות,
עלי העצים הופכים לגבינות.
וגם הכבש משתתפת
במזון מהדיר או מהרפת,
לכבוד חג השבועות,
שיבוא לכולנו בשמחות !

loveeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeee

נו טוב, נמתין לשבוע הבא, לא מתחבר ודווקא מביא אותי למחשבות על כאלו הנותנים ביד חמה יותר מדי על שמתמוטטים כלכלית.

החיים זה מכאן או משם, לא הכל דרך העיניים של הנכדה שרוצה….

שבוע טוב, יהודה

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)