הילדה במעיל האדום

אחת מהסצנות הבלתי נשכחות בעולם הקולנוע היא הסצנה של הילדה במעיל האדום על רקע קלגסי הנאצים בשחור לבן מתוך סרטו של שפילברג 'רשימת שינדלר'. את הסצנה מלווה השיר הנוגע ללב של המשורר מרק ורשבסקי שכל כך מסמל את הווית העולם הישן והשטעטל היהודי – על הרבי שבחדר קטן, צר וחמים מורה לתלמידיו את האלף בית. אני כותב והמנגינה כבר מתפזמת בי כמעט מאליה.

בפברואר השנה, במשחקי החורף האולימפיים באירופה הופיעה נערה כבת 15 בשם יוליה ליפְּניצְקָיָה בקטע של החלקה על הקרח. היא הופיעה בשמלה אדומה על רקע מנגינת הסרט מרשימת שינדלר וגם זכתה במדליית זהב לקבוצות. מי שהתרגש אז מהסרט (ומי לא?) לא יכול היה שלא להתרגש שנית מקטע הריקוד שלה בהקשר המיוחד הזה. יש משהו במנגינה הזו של ג'והן וויליאמס מהסרט שמרטיטה את כל הנימים בגוף. 'קסם טהור… רגע שעוצר את נשימתך' כך סיכם את ההופעה שדרן הספורט האנגלי.

והנה לאחרונה שלחה אלי מישהי שאיני מכיר בשם נירה אשכול סיפור של מעין 'מאחורי הקלעים' של הסצנה המפורסמת הזו מהסרט.  איך שפילברג הגיע למחשבה על הסצנה הזו? 

 

את השופט בדימוס גבריאל בך נירה מכירה באופן אישי. גבריאל בך היה סגן פרקליט המדינה ומעורב בתביעה במשפט אייכמן ולימים פרקליט המדינה.
בזמן משפט אייכמן העיד אחד העדים (דר' מרטין פלדי) וסיפר כיצד ניסה להציל את בנו מהסלקציה. בנו היה רק בן 12. אשתו ובִתו בת השנתיים הלכו שמאלה והוא לקח אתו את בנו ימינה. איש אס-אס עצר את הילד, זיהה את גילו הצעיר ופקד עליו לרוץ ולהצטרף לאמו. האב חשש איך ימצא אותה הילד בין כל האנשים שהיו שם, אבל הבן בינתיים נעלם מעיניו, והוא הספיק רק לראות מרחוק את המעיל האדום של בִּתו הולך ומתרחק עד שהיה לנקודה אדומה קטנה שנעלמה. וכך נעלמה משפחתו מחייו…
גבריאל בך עמד בבית המשפט קפוא במקומו ולקח לו דקות ארוכות עד שיכול היה להמשיך. רק לפני כשבועיים הוא קנה לבִתו אורלי בת השנתיים מעיל אדום. הוא הקשיב לעדות, מחנק טיפס לגרונו והוא לא יכול היה לדבר. "חלפו מאז למעלה מחמישים שנה" הוא סיפר לעיתונאי "ועדיין כשאני במשחק כדורגל או במסעדה או סתם ברחוב ואני רואה ילד או ילדה במעיל אדום, אני מקבל דפיקות לב מואצות."
העדות הזאת השאירה את רישומה גם על סטיבן שפילברג, שלקראת הכנת סרטו נחשף לפרוטוקולים של המשפט. כך נוצקה אחת הסצנות הבולטות, הדרמטיות והבלתי נשכחות בסרטו של שפילברג.

הילדה שצולמה בסרט בהיותה בת שלוש היא אוליביה דַבְּרוֹוסְקָה ילידת קרקוב. היא מספרת שהבטיחה לסטיבן ספילברג שלא תצפה בסרט עד גיל 18 , אבל הסקרנות והלחץ החברתי הביאו אותה לצפות בו כבר בגיל 11 והתוצאה הייתה קשה. "לא הבנתי יותר מידי ממה שראיתי" היא אומרת "אבל ידעתי שאני לא רוצה לצפות בזה שוב. לקח לי שנים רבות לחיות עם זה בשלום, אבל חבל שלא הקשבתי לספילברג לצפות בסרט רק בבגרותי." אוליביה היום באמצע שנות העשרים שלה.

 

מי ייתן ולא נדע רגעים קשים של שנאה, של טירוף, של אובדן… שאין השכל קולט…

 

למי שרוצה לצפות (צפו לפחות בקטע מהסרט של שפילברג) אני מצרף בבלוג את תמונתה של הילדה בסרט, את תמונתה דהיום, את הקטע המפורסם מהסרט (כשלוש דקות) ואת קטע ריקוד ההחלקה על הקרח (כשבע דקות) 

זיקוקין די-נור

שוקה, יום חמישי, 6 בנובמבר 2014

"הילדה במעיל האדום" כפי ששודרה בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור שלמטה (אחרי התמונות) להאזנה.

הילדה במעיל האדום מתוך הסרט

הילדה במעיל האדום מתוך הסרט

 

אוליביה דברווסקה, הילדה מהסרט, היום

אוליביה דברווסקה, הילדה מהסרט, היום

[h

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

תודה על הסיפורים שאתה מביא, תמיד מעניינים.

הי שוקה,
הסיפורים הקטנים שאתה מביא הם אלה שמרכיבים לי את החיים, היכולת שלך לפרק את מרכיבי החיים לגורמים ולאפשר לנו להרכיב אותם כל אחד לפי מה שמתאים לו, כי כל סיפור שלך נכנס לחלק אחר בנשמה.
תודה לך על שאתה מעשיר לי את החיים עם הרגישות האין סופית ובתום שבך.

פשוט כיף לקרוא את הרסיסי חיים האלו…
תודה על זה כל פעם מחדש!

החיבור שאתה עושה בין כל הסיפורים לכדי סיפור אחד הוא יכולת שיש בה המון עוצמה מאד נוגע ומחייה. תודה

שוקה יקר,

החיים הם פאזל שרק כשנוגעים במקום הכאב הוא מתפרץ החוצה.

אך לפני יומיים נהרג בפיגוע הדריסה בירושליים קצין מבית ג'אן וכל הכותרות הופנו לילדו היתום ולילד/ה שלא יכירו את אביהם הגיבור…

אתמול, ביושבי עם איש כחוחת הביטחון המשרת בירושליים (ייעוץ כלכלי) התחבר לי הכל עד למחנק בגרון: החברה הללו גרים בצפון ומשרתים בירושליים ובעוטף ירושליים, מסכנים את חייהם עבורנו ומאחורי הקלעים הם נלחמים את מלחמת ההשרדות היום יומית של כולם, קיום כלכלי קשה או בעצם בלתי אפשרי.
התהילה שייכת לנופלים אך שאר המגינים עלינו נשארים אלמונים וללא תמיכה מוראלית או כלכלית.

תזכרו, מאחורי כל איש ביטחון יש משפחה שזקוקה לאבא, בעל, יכולות לחיות בשקט.

שבת שלום, יהודה

ורק כדי לקשר לתוכניתו של שמעון, הייתי מוסיף את שירה המדהים של אלפטריה ארווניטאקי – השמלה האדומה
https://www.youtube.com/watch?v=LGxoCpfTq4U

אתה בחרתנו מכל העמים…

שוקה יקר,
מרגש מאוד!!!
תודה, ירדנה

וואו…לפעמים נגמרות המילים! זה אחד הזיקוקים היותר חזקים שנגעו בעומק לבי ונפשי.

ראיתי והקשבתי בדמע !

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)