התלמיד שמצא את קולו

אני בארץ רחוקה, חולפים בינות כפרים נידחים. בבית-ספר מקומי ילדים משחקים בכדור בהפסקה. למרות חסרונה של שפה משותפת בעיטה אקראית של אחד מאתנו בכדור יוצרת חיש קל משחק כדורגל ביננו והילדים. כל בית-הספר נוהר לצפות במחזה הבלתי שגרתי. לאחר התבוסה שספגנו שמענו מעט על מלאכת הקודש שהמורים עושים בכפרים הללו. בערב במלון פיטפטנו על חינוך והוראה וחבר מהקבוצה שלח אלי קטע וידאו מהאינטרנט ונפעמתי. הנה בתרגום חופשי שלי מאנגלית:

 

מוּשַרַף אַשְגַר (מוּשי בפי חבריו) הוא תלמיד בן שש עשרה, לדעתי ממוצא הודי, בבית ספר ביורקשייר שבאנגליה. הוא סובל מגמגום מְשַתֵק בעיקר כשהוא צריך לדבר בפני אנשים, ולוּ רק לפני כתתו.

הוא עמד אז בפני בחינות מעבר קשות, שכללו גם שלב של מבחן בעל פה ולא היה לו צל של מושג כיצד הוא מתמודד עם זה.

המורה לאנגלית, מר בורטון, ניסה לעבוד אתו ונעצב מול הנער הנאבק במחסומיו ואינו יכול להוציא משפט שלם מפיו.

'זה לגמרי מקרי,' הוא אומר אז לנער 'שרק לאחרונה ראיתי את הסרט "נאום המלך" על המלך ג'ורג' השישי וגם הוא כמוך התקשה בלנאום ולומר את דבריו. הציעו למלך לשמוע מעט מוזיקה ולנסות אז לנאום שוב.'
'יש… יש עליך את הטלפון שלך?…' זורק אליו המורה לפתע, 'עזוב, בעצם קח את שלי ואני אשמיע לך קצת מהמוזיקה האיומה שלי…'

מוּשי מרכיב את האוזניות המחוברות לטלפון של המורה ומנסה שוב לקרוא משהו מהדף.

ואז קורה משהו מדהים. המילים מתחילות לזרום… בהתחלה במקוטע ואחר כך יותר ברצף. וככל שהוא ממשיך לקרוא עיניו של המורה נפערות. 'תעצור' הוא אומר למוּשי ואחר כך חוזר בו: 'לא… לא…  תמשיך.' 'זה מטורף' הוא ממלמל 'אתה מרגיש בטוח? אני יכול לקרוא לגברת לי?'

והמורה רץ לחדר השני ומזעיק את המחנכת של מוּשי לחזות בבלתי יאמן. מוּשי מניח שוב אוזניות וקורא מהדף הכתוב כמעט בשטף. המורים מביטים איש ברעהו כלא מאמינים.

ואז הסרטון לוקח אותנו לכנס היום האחרון של הלימודים. המנהלת נואמת בפני כל התלמידים, כמאתיים במספר. 'יש לנו תלמיד בבית הספר' היא פותחת 'שכשהגיע לכאן הוא סבל מבעיית גמגום קשה וכמעט ולא דיבר. הוא היה טרף קל למעשי התעללות של חבריו והנוכחות שלו בשיעורים הייתה פחות מחמישים אחוזים. כי אז לא היה לו קוֹל… ועכשיו יש לו. אני רוצה להזמין אותו לומר לכם משהו. מוּשי בבקשה.'

ומוּשי עולה אז לבמה, 'הו… לעזאזל' הוא ממלמל לעצמו, מרכיב אוזניות כדי להיעזר במוזיקה ועם מעט גמגום הוא אומר:

'אני רוצה להודות לכם על ההזדמנות לנאום בפניכם. במיוחד אני רוצה להודות למורה בורטון שעזר לי להתגבר על הגמגום שלי. בית הספר עזר לי להשתפר כל כך הרבה שאיני מוצא מספיק מילים כדי לומר לכם כמה בית הספר יחסר לי. כמה יחסרו לי המורים, התלמידים ובכלל… אווירת בית הספר התיכון. יש לי חלום… תמיד רציתי לעבוד במוקד טלפוני… וללא בית הספר בוודאי הייתי מפוטר באותו היום. אני באמת רוצה להודות לכולכם על ההקשבה ואני מקווה שיהיה לכולכם רק טוב.'

והמצלמה חולפת על פני המורים שמתחבקים ועיניהם בורקות, ועל התלמידים והתלמידות המושכים באפם ומוחים דמעה בהסתר. בתום דבריו הוא מסיר את האוזניות נושאות המוזיקה והקהל כולו קם על רגליו ומוחא לו כפיים בהתלהבות.

הסיפור הזה שודר בטלוויזיה הבריטית וריגש רבים. ראיינו את המורה בורטון בן השלושים, המורה שיצר לו את המהפך, והוא הודה שהוא עצמו התרגש מאד כשצפה בשידור. 'זה היה מאד עוצמתי' הוא אמר, 'אבל הדמעות שלי זה רק מאלרגיה קטנה של חודש אוקטובר שחטפתי…. אבל זה בסדר…  אני יודע שלא נשארה עין יבשה באותו המעמד עצמו בבית הספר. בעצם הערכנו זאת מראש וחילקנו מטפחות נייר בכניסה לאולם.'

'בחייו האמיתיים של מוּשי' הוא הוסיף 'לא תמיד יהיו לו אוזניות ומוזיקה ותמיד הדיבור שלו לא יהיה לגמרי ברור, אבל הוא רכש המון בטחון בשנה האחרונה. גם הפתיחות שהוא גילה בעצם הסכמתו להשתתף בראיון בטלוויזיה אומרת עליו הרבה כאדם.'

(מתוך הסרטון – מצורף בבלוג – וכתבות שקראתי בנושא)

 

ואנשים מסוגו של בורטון מאדירים לדעתי את העיסוק בחינוך ולא רק בהוראה. ראו לא רק את ההשפעה הגדולה שהייתה לו על מהלך חייו של מוּשי, אלא על כל התלמידים האחרים שבבית הספר, שבזכותו של אותו המורה הלעג והקלס אצל הילדים המירו מקומם להערכה, לחברוּת ולהתרגשות.  

הציצו בסרטון… גם אם תתקשו להבין את המבטא היורקשיירי…

זיקוקין די-נור
שוקה, ינגון מיאנמר, יום חמישי 28.01.16

"התלמיד שמצא את קולו" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור התחתון שמתחת התמונות להאזנה.

'לבני השיער' וילדי בית-הספר...

'לבני השיער' וילדי בית-הספר…

ילדי בית הספר צופים במשחק שהתפתח בהתלהבות

ילדי בית הספר צופים במשחק שהתפתח בהתלהבות

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

שיטות מיסוך ושירת דיבור באמצעות מוזיקה

שלחה אלי קוראה את התגובה הבאה:
כמי שעברה סיפור דומה מגמגום קשה ועד להוראה והקראות
אני מבינה מוקירה ומעריכה את כל מי שסיע לנער האמיץ על מנת
להוציאו מאותה בועה סגורה בה היה נתון

מרגש באופן מטלטל ולעולם לא להתייאש.

הסיפור הזה מזכיר לי את הסרט "בחזית הכיתה". זהו סיפור על המתמודד עם תסמונת טורט . מומלץ לצפיה סרט חזק מאוד .

מרכז הדיבור ממוקם בהמיספרה השמאלית, ואילו קצב, מוטוריקה ויכולת מוסיקלית – בזו הימנית.
(אם כי אין זה חד-משמעי ומוחלט, והתפקודים אינם נפרדים לגמרי בין שתי מחציות המוח)

קובי כהן מכרמיאל שלח אלי את תגובתו הנוגעת ללב הבאה. בקשתי רשותו להעלותה:
שוקה היקר,
אני הוא התלמיד שמצא את קולו שהתבגר וכיום משמש כמורה בבי"ס. אם קשר או בלי גם אני מוצא נחמה מדי יום במוזיקה שממלאת את חיי ושבלעדיה איני יכול. גם אני הצלחתי (אם כי לא ב 100% ) הודות למחנך הרגיש שטיפל בגמגום שהיה לי מול כל הכיתה.
ריגשת אותי עד דמעות ואני נותן לך את רשותי ולו בכדי שסיפור זה ייתן כוח לאחרים.
היום אחרי שנים רבות מצאתי את האומץ לספר אותו. בסרטון המלווה בסיפור צפו בי רגשות שכבר שכחתי ושכל כך מוכרים למי שחווה גמגום שכזה (בעיקר מבוכה, חוסר אונים ורצון גדול שהאדמה פשוט תבלע אותך)
יישר כוח!
מוקיר ומעריך,
קובי כהן מכרמיאל.

איזה יופי של סיפור מהחיים. תמיד מרגש אותי איך שמורה שאכפת לו מתלמיד שנמצא במצוקה, קולט ועושה הכול כדי לעזור לו, לעודד אותו ולהפוך אותו לאחד כמו כולם…יש כל כך הרבה מורים שהם גם אנושיים ובאמת הוראה בשבילם זאת שליחות. במקרה הזה טוב שהמורה צפה בסרט 'נאום המלך' ולפיו ידע מה יכול לעזור לתלמידו המגמגם.
נהדר.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)