וימפל

את פרופסור שולה פרוש, לשעבר מנהלת בית הספר לריפוי בעיסוק של הדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים, פגשתי דרך ידידה קרובה. ממנה התוודעתי לראשונה למושג וִימְפֶּל. הנה הסבר מויקיפדיה: 'וִימְפֶּל הוא כינוי לבד שנעטף בו התינוק בברית המילה, ועל פי מנהג קהילות בגרמניה כשהגיע התינוק לגיל שלוש נתנה משפחתו את יריעת הבד מתנה לבית הכנסת כדי שישמש כאבנט לספר התורה. הוא היה מקושט ביצירות אמנות ונרקמו עליו שמותיהם של התינוק ואביו. רוב החיתולים נשרפו בליל הבדולח או הושמדו בשואה והמעטים שנשמרו נמצאים במוזיאונים בארץ ובעולם.' והנה סיפורה:

"ערב מלחמת העולם השנייה גרו משפחתו של אבי בקלן שבגרמניה. בשנת 1939 נשלח אבי עם 'הקינדרטרנספורט' לאנגליה, כך ניצל ואחר-כך עלה ארצה. סבי, סבתי ובנם הצעיר (אחיו של אבי) עזבו את גרמניה בשנת 1940 ואתם אִמהּ של סבתי (סבתא רבתא שלי). הם עלו על אוניית המעפילים 'אטלנטיק' בדרכם הארוכה ארצה. לרוע מזלם הבריטים לא אפשרו להם לרדת לחופי פלשתינה והחלו להעבירם בסירות בקבוצות קטנות לאוניה אחרת, 'פַּטריה', שיועדה לגרשם. סבתא רבתא שלי הועלתה על הסירה הראשונה, את האחרים התכוונו להעביר למחרת. סבתי הועלתה בבקר על סירה ובדרכה הקצרה בים, לנגד עיניה, ה”פַּטריה” התפוצצה וירדה למצולות, ואִתה סבתא רבתא שלי. לימים התברר שאנשי ההגנה חיבלו ב'פַּטריה' כדי למנוע הפלגתה אך לרוע המזל גרמה החבלה לטביעתה ולטביעת מעפילים רבים.

ומשיברי האניה הטבועה… צף אל פני המים ספר תורה שאיש לא ידע את מקורו. האיש שמשה את הספר מהים, העבירו לבית כנסת קטן – תל שלום –  בפרדס חנה, שם הוא אוחסן ולא היה בשימוש בגלל הנזק שנגרם לִקלף הספר מהשהייה במי-הים.

חלפו כשבעים וחמש שנה.

באמצע 2014 הוחלט להעביר את ספר התורה הזה, שנמשה מהים ושכב עשרות שנים כאבן שאין לה הופכין בבית הכנסת בפרדס חנה, למוזיאון למורשת השואה בכפר הרוא"ה. אשת הגבאי בפרדס חנה לקחה את הספר לביתה כדי לנער את האבק ממנו. היא הסירה בעדינות את ה'מעיל' מספר התורה… ולעיניה התגלה וימפל יפהפה הכרוך סביב הספר כמנהג יהודי גרמניה (וימפל להזכירם – אותו החיתול שכרכו סביב ספר התורה כשמלאו שלוש לתינוק). האישה, שכנראה לא הבינה במה מדובר, אבל הכיתוב, הרקמה והעיטורים משכו את תשומת לבה, הראתה את הממצא לבנה, קונסול ישראלי שנמצא באותה עת בחופשת מולדת. הבן מציץ בוימפל ובשם הרקום ובהתרגשות אומר לאמו: 'לא יאמן אימא, אני מכיר את השם של האיש שהוימפל הוא שלו!!'

"וכך," ממשיכה שולה ומספרת "אני מקבלת טלפון מאחי אלחנן גרדמן שנתבשר בהתרגשות שהוימפל הוא הוימפל של אבא שלנו. לא האמנתי למשמע אוזני. אבי יליד 1924, הוימפל הוכן שלוש שנים לאחר מכן כמנהג היהודים אז, דהיינו בשנת 1927 , לפני 87 שנים!! איך ומאין…?

 

סוף דבר – כיצד הגיע הוימפל של אבי לבית הכנסת בפרדס חנה? מתוך קטעי כתיבה ישנים של סבתי מצאנו תיאורים על העזיבה מקלן, וסבתי מציינת כי לקראת העזיבה אנשי הקהילה היהודית נתנו לסבי להעלות ארצה את ספר התורה העטוף בוימפל של בנו. סבתא רבתא שלנו שמרה על ספר התורה מכל משמר וכנראה שכשהעלו אותה על הספינה שהוטבעה, ספר התורה העטוף בוימפל היה חבוק בחיקה.

אבינו כבר אינו בין החיים ולא זכה לראות שוב את הוימפל בו הובא בבריתו של אברהם. אנחנו זוכרים כיצד היה מספר לנו בהתרגשות על זיכרונותיו, זיכרונות של ילד בן שלוש העולה עם אביו לכרוך את הוימפל שלו על ספר התורה. הוא לצערי לא זכה לראות את הוימפל שהוריו העלו ארצה, אבל אנחנו, בדרך עלומה, זכינו גם זכינו. ואנחנו במשפחה… החלטנו לחדש את מנהג הוימפל העתיק ואנחנו מעניקים לנכדינו וימפל אישי המעוצב על פי הוימפל שעוצב לאבי."

(כך סיפרה לי בהתרגשות שולה פרוש. אני מצרף שתי תמונות מהוימפל בבלוג)

 

נפלאות דרכי הגורל… כבר אמרנו?

יהי זכרו של יעקב מאיר בן אליעזר גראדמאן (אביהם של שולה ואלחנן) ברוך.
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי 14 במאי 2015

"וימפל" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור התחתון שמתחת לתמונות להאזנה.

ריקמת שם האב על הוימפל

ריקמת שם האב על הוימפל

חלק מהברכה הרקומה על הוימפל

חלק מהברכה הרקומה על הוימפל

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

אדיר!
ועכשיו שוקה מאחר ואני חש מקורב אליך אני קושר את ה-"קינדר טרנספורט" שהזכרת בסיפורך ובו גורשו 18000 ילדים יהודיים מתחנת פרידריך בברלין ללונדון שבאנגליה ומצרף קישור לכתבה אודות ברלין עם צילומים ומלל בהם הזכרתי את משלוח הילדים…
http://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=23421&q=א

מרגש מאוד,
עיני דומעות מהתרגשות

סיפור מרגש.האפשרותשל גילוי פריט אשר ישמש לזכר למשפחתי אשר נמחתה ע״י הצוררים , מעסיק אותי רבות. אשרי המשפחה אשר זכתה.

אין לי מה להוסיף, חוץ מלומר, שהיהדות לאורך כל ההסטוריה מנצחת!! אני בספק אם יש עוד עם כזה שכל הקצוות שלו נקשרים בסוף.

פריט מהווי יהדות גרמניה. פולקלור יהודי מעניין והסיפור מרגש.
אפשר לראותו במוזיאון ישראל בוריאציות דומות. בודדים ממשיכים במנהג הנחמד הזה כיום . דומה שזה מנהג שהולך ונעלם.

שוקה יקר,
תודה רבה לך, סיפור מרגש ובלתי נתפס,
שבת שלום.

מאוד ריגשה אותי הכתבה, אבי ומשפחתו היו מקלן ,אבי עלה לאחר תלאות על הפאטריה וניצל, הוא סיפר המון על עזרה לניצולים שנשארו והגיע לעתלית ומשם צבא בריטי והיה שותף לבנית המדינה בנחישות רבה. את אימי הכיר בארץ ואמי נשלחה ללונדון מדנציג והיתה בקינדר טרנספורט ועלתה לארץ. במקרה נפגשו עם עליתם לארץ. בנו את ביתנו ונפטרו לפני שנים מעטות. במקור אנחנו מגבכתיים.

מרגש מאוד
הורי הכירו על האניה אטלניק בגשר מעל הדנובה בבודפסש נשאו במאוריציוס והיו ביחד עד סוף ימיהם…
סיפורם הודפס בספר עם פרטי זיכרון מהאי מאוריציוס.
בימים אלו אני נפגשת עם יד ושם להעביר למשמורת את כל המסמכים האורגנלים…

סיפור מרגש מאוד ונוגע ללב.
תודה ששיתפת אותנו שוקה.

לשוקה יקר,
סיפור לא יאמן ומרגש. והתמונות שאתה מצרף וכל התגובות הופכות הכול למרתק יותר. אוהבת את פינתך ולאן שזה לוקח את כולם…
למדתי מושג חדש ועוד ביהדות…כל החיים זה בית ספר.
תודה שוקה.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)