וכי מאוחר מידי לבקש סליחה?

זמן רב אני מחפש סיפור כדי להציף דרכו את ערך 'בקשת הסליחה'. איני מתכוון לצד הסולח ומוחל (שגם זו גדוּלה), אלא לצד המבקש סליחה ומתנצל. בתחילת פברואר נתקלתי בכתבה בעיתון הארץ בה ציטטו את ג'יין ברודי מהניו-יורק טיימס: "רבים המגלים שמישהו נפגע מדבריהם או מעשיהם", הוא כותב, "ממהרים להתנער מאחריות או לערער על הלגיטימיות של העלבון. 'אל תעשו מזה עניין' הם יאמרו, או 'מכל דבר אתה נעלב', במקום פשוט להביע חרטה."

יגעתי, פשפשתי והגעתי לסיפור שפורסם בירחון המשפחתי האמריקאי Reader’s Digest . הנה תקציר בתרגום חופשי שלי מאנגלית:

 

לארי יזרָאֵלסון היה בן שתים עשרה כשנהג בצורה מסוימת שרק לאחר שנים רבות הבין שהיה בכך כדי לפגוע במורהו, אז בכיתה ז'. במשך עשרות שנים ניסה לחפש את מורהו, בכל דרך אפשרית,  ולהתנצל – ולא הצליח למוצאו. לפני כשנה – שלושים ותשע שנים אחרי – הוא מצא קצה חוט.

בעיתון 'אורגוניון', שבפורטלנד אורגון, הוא נתקל בכתבה על ילדים בסיכון ובתמונה שצורפה הוא חשב שהוא מזהה את מורהו דאז המתנדב באותו הארגון.

ללא היסוס הוא שלח מייל לכותב הכתבה:

'בכתבתך הזכרת את ג'יימס אַטֵבֵּארִי שהיה מורה שלי בתחילת שנות השבעים. חשוב לי להביע חרטה על מעשה שעשיתי כתלמיד שלו. התואיל להעביר אליו את הודעתי?'

העיתונאי יצר קשר עם המורה שהופתע והסתקרן לשמוע על האירוע מתלמידו לשעבר.

תוך ימים שלח לארי מעטפה חתומה שהועברה ע"י העיתונאי למורה.

המכתב החזיר את מר אַטֵבֵּארִי לשנת 1973 והוא אז מורה להיסטוריה בחטיבת ביניים באזור לוס אנג'לס. הוא היה אז בן 37, מורה מוערך מאד ואהוב. הוא היה הומוסקסואל לא מוצהר.

"מורה שהיה אז הומוסקסואל, חוזהו לא היה מוארך" מספר המורה "ולכן מורים כמוני הצניעו באדיקות את חייהם הפרטיים."

הוא זכר אגב את לארי יזרָאֵלסון.

"אני מצטער מעומק לבי על שבקשתי לעבור מהכיתה שאתה לימדת בה." כתב לארי למורהוּ "אין לי זיכרונות רבים מבית הספר אבל אני זוכר שעל אחת העבודות כתבת לי שאני אגיע רחוק בחיי. כשאני מסתכל אחורנית עלי כילד נהניתי אמנם להיות חביבם של המורים אבל בחברת הילדים האחרים זה היה לגמרי אחרת."

וכך הוא ממשיך: "הייתי אז ילד כחוש, חְנוּן, תולעת ספרים והילדים האתלטיים נהגו  ללעוג לחלשים כמוני. כמה מהתלמידים חשדו שמר אַטֵבֵּארִי הוא גֵיי ומכיוון שאני הייתי חביבו בכתה הם נטפלו אלי והחלו לחרוז את שמותינו כצמד – לארִי, אַטֵבֵּארִי. בקשתי מהם להפסיק וזה רק הגביר את המכות ואת הלעג. כשלא יכולתי לשאת זאת יותר, הלכתי למנהל ובקשתי לעבור מכיתתו של מר אַטֵבֵּארִי. לא הסכמתי לנקוב בסיבה. נכנסתי לכתה באמצע השיעור, הושטתי למורה את טופס ההעברה וללא מילה אספתי את ספרי ועזבתי. לא סיפקתי הסבר, לא אמרתי שלום, פשוט נעלמתי ומאז לא דברתי יותר עם מר אַטֵבֵּארִי."

לארי ראה בְּמִשלוח מכתב ההתנצלות התפייסות עם עברו ובעצם סוף סיפור. אבל מתברר שהמכתב נגע בנימים חבויים גם אצל המורה. מתברר שגם הוא עבר חוויות של בריונות מצד אחרים והמכתב עזר גם לו להתפייס עם עברו. הוא איתר את הטלפון של לארי והתקשר אליו:

"כאן המורה שלך מכתה ז'" הוא אמר לו "תמיד תהיתי מדוע עברת כתה. מעריך את המחווה שלך."

זמן קצר לאחר מכן אורגנה להם פגישה מרגשת, 40 שנה לאחר אותו יום שלארי עזב את הכתה מתוך לחץ חברתי.

 

(פורסם ב Reader’s digest ע"י טום הַלמן. אני מצרף בבלוג תמונות של התלמיד ומורהו אז ועכשיו)

 

קפצתי על הסיפור הזה כמוצא שלל רב כדי לשוב לנושא ההתנצלות ולאותה הכתבה של הניו-יורק טיימס. הפסיכולוגית האמריקאית הֵרְיֵיט לרנר מצוטטת שם וסבורה שהתנצלות שמלווה בצידוקים לעולם לא מְרצה את הצד הפגוע ואף יכולה להזיק. כשהמילה 'אבל' מוצמדת להתנצלות, זהו בעצם תירוץ שמעלה סימני שאלה בנוגע לכנותו של המתנצל.  ההתנצלות הטובה ביותר היא קצרה ולא כוללת הסברים שיכולים לבטל אותה. 'אני מתנצל' היא מסכמת "הן שתי המילים עם הסגולות הרפואיות הגבוהות ביותר."

 אז אולי לא כדאי שנחכה ליום הכיפורים…

זיקוקין די-נור

שוקה, יום חמישי, 2.3.17

"וכי מאוחר מידי לבקש סליחה?" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור למטה להאזנה.

Parnas 284 Apology 3.3.17

תמונת השניים בתקופת בית הספר ובמפגש ההתנצלות לאחר כמעט ארבעים שנה

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

שוקה יקירי
אני מתנצל…., על שאני לא אומר לך מספיק עד כמה אתה משמעותי בחיים שלי.
תודה

כהשלמה לדבריך שוקה, רצתי להביא גם את חוויית מקבל ההתנצלות (הנפגע) והמשותף בין חוויה זו לבין החוויה של המתנצל נכונה.

ה"נפגע" צריך לוותר על כעסו- וזו פרידה קשה מאד, שכן עליו לוותר על תחושת עליונות, בגין "תחושת "קורבנות" בה מחזיק עקב מעשיו של ה"פוגע.

ה"פוגע" מצידו, צריך לוותר לרגע על האגו שלו ולהיות מוכן לחוש בושה. בושה היא רגש כה עז עד שהיא מבטלת את האגו לזמן קצר ומפגישה אותנו ביתרון האדיר של הענווה.
ענווה היא ויתור על תחושת עליונות- ויתור טוטאלי! זהו רגע של תחושת עירום קשה- תחושת האמת .

כך קורה, ששני הצדדים מאותגרים ע"י הענווה והצורך להכיר בכך שבעצם אין לנו באמת שליטה על המתרחש בחיינו.
כשויתור זה אכן מתרחש כהלכה בשני צידי המתרס- לרגע, אנו חשים את גדלותה של האחדות האנושית- שאנו בעצם קשורים בעומק הווייתנו כאחד. בכך אנו נגעים אז באהבת אמת- אהבה ללא תנאי לאחר.

לעניין ההתנצלות הפגומה, זו המותנית בהסתייגות כגון: "אבל", יש להזכר בדבריו של קלוד שטיינר במאמר משנת 1972 (ECONONOMY OF STROKES) במונח "מחמאה עקומה".
שטיינר מתייחס להבעת הערכה ויחס לזולת בצורות שונות כבסיס למעין כלכלה של חילופי תשומת לב/מחמאות. הצורה הכי רעה היא מחמאה שיש בתוכה התניה כלשהיא למשל:
איזה יופי- אתה רזית, אך כעת אתה נראה חיוור.
שטיינר מגדיר את המורה הזו של הענקת תשומת לב כ:"מחמאה רעילה" מבחינה פסיכולוגית.

היי שוקה, הקשבתי לסיפור הנוגע ללב ואהבתי עד מאוד…אפיץ אותו הלאה…
שבת מבורכת ותודה על הזיקוק הנפלא והחכמה הטמונה שבו.
שבת שלום- משולי.

שוקה שלןם שמעתי עכשיו את סיפור הסליחה שלך. התרגשתי חשבתי ואז עלתה בי המחשבה שלפני בקשת סליחה מאחר אני צריכה לבקש סליחה מעצמי על שיפוט כל כך קשה וחמור של עצמי. על ביקורת שאינה נפסקת וביקשתי סליחה ממני על הקושי שלי לסלוח לי על חולשות על תכונות אנושיות. כי החמלה האמיתית כלפי כל אחד אחר והיכולת לבקש סליחה כרוכה גם ביכולת שלי לסלוח לעצמי. במצב של ביקורת ושיפוט גם איני יכולה לראות את העוול שגרמתי לשני. וכשאני סולחת לי כמה הרבה יותר קל לראות את הטעות והפגיעה באחר שגרמת
תודה על הזיקוקין שלך שלעיתים הופכים ללפיד

כרגיל שוקה – סיור עם מוסר השכל.
תודה

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)