חינוך מול הוראה – פרויקט מהדקי הניר

אבי כהן, המפיק הראשי של חדשות ערוץ אחד בטלוויזיה, חשף אותי לסרט דוקומנטרי מעורר מחשבה, שלא היכרתי. הנה תמציתו של הסרט עטור הפרסים: 

וויטוול (Whitwell ) היא עיירה קטנטונת במדינת טנסי שבדרום ארה"ב. יש בה שני רמזורים, שתי מסעדות ופחות מאלפיים תושבים, רובם לבנים נוצרים ואין שם ולו יהודי אחד.

בשנת 1998 החליטה מנהלת חטיבת הביניים שבעיירה, לינדה הוּפֶּר, על משהו יוצא דופן שיצר סיפור מדהים. היא החליטה שצוות בית הספר יחרוג מעט מהוראה רגילה ויקדיש חלק מהזמן לחנך את התלמידים להיות אנשים טובים יותר. מכיוון שהילדים גדלו בסביבה בה כולם לבנים ודומים ומעולם לא התמודדו עם הזר והשונה, היא בחרה בסובלנות כנושא מוביל לשנת הלימודים. אחד המורים העלה את רעיון השואה כפרויקט דגל – כיצד מטורף בגרמניה החליט, בגלל דעות קדומות, להשמיד שונים ממנו. הם החלו ללמד את הנושא הכול-כך זר להם ואחד התלמידים שאל בתמימות: "מהם שישה מיליון? אף פעם לא ראיתי שישה מיליון?"

כדי להמחיש, הציעה המנהלת לתלמידים לאסוף משהו בכמות כזו. התלמידים קראו באינטרנט שאטבי הנייר הומצאו בנורבגיה וכי אזרחיה נהגו בזמן המלחמה לענוד על דש בגדם אטב נייר כהזדהות עם הטלאי הצהוב ונגד מעשי הנאצים. התלמידים החליטו לאסוף שישה מיליון מהדקי נייר. הם פנו לאנשים בכל העולם לעזרה באיסוף האטבים, ואכן הגיעו אטבים מלווים במכתבים מרגשים, בזיכרונות אישיים ובסיפורים על בני משפחה שנספו בשואה. היו שם אזרחים פרטיים, שחקני קולנוע, פוליטיקאים ואפילו נשיאי ארה"ב.  אבל…. הם הצליחו לאסוף כמה מאות אלפים בלבד. הם כמעט הרימו ידיים… חשבו אולי להסתפק בפחות…

ואז, לקראת סוף 1999 , הגיעו לעיירה פיטר ודגמר שרודר, זוג עיתונאים אמריקאים ממוצא גרמני ששמע על הפרויקט והחליט לעזור. דרכם זה הגיע לרשתות הטלוויזיה והכדור החל מתגלגל למקומות שאיש לא שיער.

בשנת 2001 הגיעו קבוצה של ניצולי שואה מניו-יורק לעיירה למפגשים שגרמו לניצולים ולתלמידים לדמוע. התלמידים מעולם לא נחשפו לסיפורים אישיים שכאלה. אתה צופה בסרט… בתלמידים, במורים, בניצולים… ואינך יכול שלא לדמוע בעצמך.

וכך בהדרגה הגיעו עשרות אלפי מכתבים ואיתם עשרים ותשעה מיליוני מהדקים (!) – "אז מה עושים במהדקים?" תהו בקהילה.

ולינדה הוּפֶּר, המנהלת, העלתה שוב רעיון שכבש את לב כולם. "לו היינו משיגים קרון רכבת אותנטי, שהסיע יהודים למחנות ההשמדה, היינו מאכלסים שם את מהדקי הנייר כמצבת זיכרון תמידית."

זוג העיתונאים הגרמני נענה למשאלה ויצא למסע ברחבי גרמניה לאתר קרון, משימה לא פשוטה, ובסופו של דבר מצאו במוזיאון רכבות קרון עתיק יומין שהסיע יהודים למחנות ההשמדה. הקרון הועבר לטנסי והוצב על פסי רכבת ישנים במקום של כבוד בעיירה.

בשנת 2002, ארבע שנים לאחר תחילת הפרויקט שגרר את כל הקהילה, נערך טקס החנוכה של האתר. הקרון גודר, מדרגות עץ הובילו אליו, ואוחסנו בו אחד-עשר מיליון מהדקי נייר, לזכר שישה מיליון היהודים ועוד חמישה מיליון צוענים, הומוסקסואלים ואחרים שנרצחו ע"י הנאצים.

סוף סיפור – האתר בעיירה הנידחת הזו הפך בהדרגה להיות מרכז עליה לרגל לתלמידים מכל ארה"ב ומהעולם, וכולם באים, עולים לקרון המשא הישן ולאטבי הנייר שבו, כדי ללמוד על השואה ודרכה על חשיבות הסובלנות מול האחר, מול השונה וגם ואולי בעיקר… איך ניתן להעביר מסרים חינוכיים בדרך נכונה וכל כך מיוחדת.

(הלינק לסרט בן תשעים הדקות http://www.youtube.com/watch?v=g_V6Of63nd8&feature=youtu.be)

את הסרט חותם מכתב של לנה גיטר, ניצולת שואה בת 95 , שכתבה לתלמידי בית הספר:

"כששמעתי על הפרויקט שלכם בכיתי. אתם עדות חיה שכל אחד מאתנו יכול לעשות הבדל ולתרום את חלקו לעיצוב עולם טוב יותר. עם דמעות בעיני אני קדה לכם קידה." היא חותמת במילה העברית "שלום".   

וגם אני קד קידה למנהלת לינדה הופר ולצוותה. הם מסמלים בעיני יותר מהכול את ההבדל בין אנשים שעוסקים בהוראה, מלאכת קודש, ואנשים שעוסקים במלאכת קודש הקודשים – חינוך.

(אני מצרף כמה תמונות בבלוג)

זִקּוּקִין דִּי-נוּר

שוקה, יום חמישי, 12 בדצמבר 2013

"פרויקט מהדקי הניר" כפי ששודר בתכניתו של שצעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור מתחת לתמונות להאזנה.

אחד מסמלי הפרויקט

קרון הרכבת האותנטי

מנהלת חטיבת הביניים – לינדה הוּפֶּר

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

גם אני התרגשתי כשראיתי את הסרט. אכן הוא ממחיש איך אפשר ללמד אחרת ילדים ומה זה חינוך אמיתי

תודה שאתה מפיץ את זה

שוקה, ראיתי את הסרט למרות אורכו ומאוד התרגשתי. איך בעיירה נידחת בארה"ב מצליחה מורה להרים פרוייקט בסדר גודל כזה. איזה מסר חינוכי עצום קיבלו התלמידים שהיו שותפים לתהליך ובנו ביחד את הפרוייקט. לדעתי, חובה להקרין את הסרט במערכת החינוך שלנו. אני בטוח שיש לנו מורים כאלה שמחנכים לערכים ולא לציונים. אני זכיתי למורה כזאת. אלו מורים שנזכור לעד.

תודה שוקה.

הפוסט מרגש מאוד. אשמח לפוסט שלך מתורגם לאנגלית כדי שאוכל לשתף בפייסבוק עם חברים בעולם.
תודה לך

אמי זכרונה לברכה נולדה בסלוניקי שביוון ,למזלה היגרה המשפחה
בשנת 1930 למצריים,וכך נצלה,אך רבות מחבריה ומשכניה הושמדו
על ידי הנאצים.
התרגשתי מאד לקרוא את המאמר ולראות את הסרט.
הלוואי שגם בארצנו,יעלו את רף החינוך וקבלת השונה.
תודה לך על הזיקוקין שלך שבכל פעם מחמם את לבי כמו אש גדולה.
בברכה
לוי יהודה.

מדהים – אכן הטוב כמו הרע, נמצא בכל חברה ואשרי מי שיודע לבור את הבר מהתבן. ולהמנע מהכללות.

הי שוקה,
כמי שעוסק בחינוך אני מתרגש עוד יותר מהסיפור, מהסרט שנעשה ובעיקר מהדרך שלך לחבר את כל הקצוות יחד כך שזה נוגע לי בכל תא בגוף…
תודה שאתה אתה !!

גם אכזריות וגם חמלה הן תכונות נרכשות ונלמדות ומה שעושה את ההבדל ביניהן הוא החינוך.
תודה מקרב לב.

סיפור מרגש ביותר! תודה על השיתוף ושבת שלום.

שוקה שלום

לפני דקות מספר האזנתי אצל פרנס לסיפור המרגש על מהדקי הניר

בסוף הסיפור אמרתה כי חבל שהסיפור לא משודר בטלווזיה ביום השואה,
סרט שמספר את סיפור מהדקי הניר הכן שודר בטלווזיה לפני מספר חודשים, אם אני זוכר נכון בתכניתו של יעקב אחימאיר.

שבת שלום
נסים.

שוקה בוקר טוב

תודה רבה על סיפור מרגש.

שבוע טוב

לשוקה,
הסיפור הנפלא הזה ריגש אותי מאוד ואמרתי לעצמי שעד שלא אצפה בסרט לא אגיב…היום התחלתי לצפות ואני באמצע, אמשיך בזמני הפנוי לראותו כי האנשים והנפשות הפועלות בסרט הזה הדהימו אותי באישיותם ועשייתם היא ההוכחה לכך. מבטיחה להגיב עם הזמן. תודה לך שוקה שאתה משתף את קהל מאזיניך בדברים גדולים מהחיים ומרגשים כל כך. והלוואי והטוב יגבר על החושך בעולם הזה.

מרגש ביותר.
הלוואי וכאן היו מפנים את תשומת הלב במערכת לאותם נושאים, יקרים וקשים.
לשימי השואה ולזרים שבנינו…הייתי הופכת קרון קרוואן שיעבור בכל הארץ !!!1בכח מוסדות החינוך מקטן ועד גדול ללמוד לזכור ולא לשכוח…מעין קרוואן שיכיל חמרי לימוד שונים ומגוונים לצעירים ולמבוגרים כאחד, שילמדו מוסר, ערך אדם, הזכות לחיות ולתת לאחר לחיות בכבוד, ללמוד על ידי פרוייקטים מהם שששה מיליון, לא לצאת מהנחה מוטעית שכולם יודעים לא!!!על סבלנות וסובלנות, ללמוד בדרכים יצירתיות לא פחות מאיסוף אטבים….כיוון שמה שקורה היום זו פשוט בושה לעולם כולו….ואני כאן כאדם פרטי אך גם כמחנכת (גימלאית)…מוכנה לשאת את הדגל….בהצלחה….

שוקה יקר

צור איתי קשרר ןאספר לך איך וכיצד מביאים קרון שואה אוטתנטי ראשון מסוגו לישראל ומי לא רצו בישראל לשמוע ולעזור…
אגב אני בקשר עם היזמים וזוג העיתונאים שרודר שמצאו להם את הקרון.

שלך

רוני דותן, תל-אביב
טטיאנה רוגה, ברלין

מתברר שקרון גרמני אותנטי הובא גם ארצה והוצב בנתניה ביוזמתו של בחור בשם רוני דותן, יזם ומומחה לשימור אתרים. מעניין לדעת.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)