טרייסי וורשאל

לפני כמה ימים אני סועד עם חבר במסעדה תל אביבית. בשולחן לידינו ישובה קבוצה של חברים, גברים בלבד, שכנראה סיימו כבר את הארוחה והם מבקשים מהמלצר חשבון אחד לשולחנם. כשהוגש החשבון כולם שלפו כרטיסי אשראי ורק אחד מהם, שישב קרוב אלי, הבחנתי שהוא מפשפש בכיסיו באי נוחות כמי אינו מוצא את ארנקו. שמעתי אותו אומר לחבריו במבוכה שהוא שכח את ארנקו בבית. כנראה שחבריו התחלקו בתשלום הכולל בלעדיו, אבל כמיטב הציניות והמחוספסות הישראלית הם לא ויתרו על התענוג להתבדח על חשבונו ועל חשבון אנשים ש'כאילו במקרה' שכחו את ארנקם בבית….

ויש כאלה ששכחו ארנקם בבית וראו מה קורה:

 

טרייסי וורשאל (Warshal ) בחורה צעירה כבת 39 עובדת במכון לאבחון סרטן של המרכז הרפואי פידמונט באטלנטה שבארה"ב.

יום אחד בעומדה בתור בסופרמרקט לשלם עבור קניות שהשלימה, היא מבחינה שהבחור שבתור מאחוריה מפשפש בכיסיו, מסתכל לכל עבר בחיפוש אחר משהו. היא הבינה אז שהוא שכח את ארנקו כנראה בבית. טרייסי הציצה בסל הקניות שלו וכשהבינה שכל מה שקנה זה כמה פירות בודדים, היא לא היססה לרגע ובקשה מהקופאית לצרף את מוצריו לחשבונה.

'זה היה סכום קטן, משהו כמו שבעה – שמונה דולר' היא אמרה אחר כך. 'זה היה כל כך אינסטינקטיבי. כשאתה עובד במכון לטיפול בסרטן אתה מקבל אין ספור תזכורות שיש בחיים בעיות הרבה יותר גדולות. ובכלל עשיתי זו מתוך תקווה שגם אנשים אחרים יעזרו לקרובים אלי כשהם יהיו אי פעם במצוקה דומה.'

לאחר מבוכה של רגע הבחור הסכים לעזרתה ושאל לשמה.

'שמי טרייסי' היא ענתה לו. 'שיהיה לך חג מולד שמח' היא לא ציינה את שם משפחתה, הסתובבה והלכה לדרכה.

כמה חודשים לאחר מכן היא מקבלת הודעה מנציגים של מחלקת התרומות של המרכז הרפואי בו היא עובדת שמישהו בקש לתרום 10,000 דולר למכון, בשמה. האיש בקש להישאר אנונימי. הוא רק בקש שיסבירו לטרייסי שהדרך שבה מצא אותה היא בגלל חולצת הטי-שירט של המכון הרפואי בו עבדה שלבשה באותו היום.

בדף הפייסבוק שלה היא כתבה על ההשפעה הבלתי צפויה של המחווה הקטנה של טוב-הלב שלה: 'אנחנו נוהגים לשכוח את הדברים הקטנים בחיים שחשובים לעתים יותר מהכול.'

 

(כך פורסם במאקו ובאתרי אינטרנט בארה"ב. מרתה יוסוב הפנתה תשומת לבי לסיפור. אני מצרף את תמונתה של טרייסי בבלוג)

 

חליל ג'ובראן כתב: 'למדתי שתיקה מאלה שמרבים לדבר, וטוּב-לב למדתי מאלה שרעים, אבל… כמה מוזר… איני מכיר תודה למורים הללו.'  והנה לְ'מורה' צעירה כזו כמו טרייסי כדאי להכיר תודה ובעיקר ללמוד ממנה ולחקותה.

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי 07.4.16

"טרייסי ווארשאל" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור התחתון שמתחת לתמונה להאזנה.

Tracy Warshal

Tracy Warshal

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

Dearest Shuka,
There is no doubt in my mind, that this story gave many of your loyal readers goosebumps !!!! I believe in kindness and the gift is in the giving not in the receiving !!
Thank you for sharing and reminding us, that there are still many kind people out there .

Love Orly

תודה תמיד כייף לקרוא על אנשים טובים שנשארו בעולם. חג שמח

אתה גורם לי להבין שבכל זאת יש עתיד לעולם הזה בזכות האנשים שבו.
אתה גורם לי להבין שאני רוצה להיות חלק מהאנשים שבעולם הזה, כדי שיהיה לו עתיד.
תודה על הזיקוקים המזקקים הללו,
שבת שלום

אולי בארה"ב מחווה כזו היא מחווה "מרגשת ביותר". עד כמה שאני מכיר ואני מכיר מעט, יש בארץ מחוות עצומות בהרבה יותר מרגשות בחיי היום – יום של כל הסובבים אותנו. למשל : תרומות כליה רבות . למשל תרומות של מח עצם. למשל תרומות ספונטאניות . למשל מפעלי המזון במיוחד בערב חג.
אז נחמד שיש לעתים כ"כ רחוקות גם בארה"ב איזו מחווה של חסד. אבל להודות צריך : אין זה "מרגש ביותר" אולי יפה וטוב וגם ראוי.
הערה : יש משוררים רבים ישראלים ויהודים שניתן לצטט אותם…

היי שוקה הקשבתי והזיקוק שסיפרת כה יפה ואני מתעתדת להעבירו הלאה…נהדר!!! איזה מזל שאתה רואה עולם ויש לך מלא חברים ויש לך את היכולת לדלות את הדברים החשובים מכל סיטואציה.
שבת שלום ומחכה לזיקוק הבא…
תודה.

לא מזמן עשו בתכנית הצינור של גיא לרר ניסוי שערכו כחיקוי לניסוי בארה"ב תחילה הראו את הקטע בארה"ב אדם התחפש לעיוור וניגש למישהו ברחוב עם שטר של 100 דולר וביקש ממנו לפרוט לו את השטר של 10 דולר שיש לו ביד האיש לא רק שלא פרט לו את השטר אלא לקח את השטר והסתלק,בארץ ערכו את הניסוי הזה עם שטר של 100 שקל ו 10שקל בהתאמה מחוך כל הניסיונות בארץ לא היה אפילו אחד שלא אמר ל"עיוור", אבל אדוני יש כאן שטר של 100 וזה אומר משהוא על אופי האוכלוסיה שם וכאן,בכל מקרה מה שכתבת בכתבה על כרטיסי האשראי בסופר מרקט מרגש ויפה וזה מאמת את הפסוק שלח לחמך על פני המיים,….תודה

הי שוקה,
הסיפור הזה מקסים !! והוא מתאים לי מאוד כי אני חוזר עכשיו מארה"ב מבדיקה לא פשוטה, והחלטתי שכל נגן רחוב בניו יורק מנגן עבורי ואני בשמחה אגמול לו בכסף…, כך החלטתי, כי אני רוצה להאמין שכל הדברים הטובים שסביבי קיימים רק כדי שאראה אותם. ואני רואה אותך !!

שוקה שלום
לקראת יום השואה אני רוצה להעביר לך סיפור
הסיפור מתחלק לשני חלקים:
חלק ראשון: בשנות מלחמת העולם השניה בורח צעיר יהודי מאחד ממחנות העבודה הגרמנים ומתחיל להתקדם לעבר אחד הנמלים של אחת מארצות אירופה ע"מ לעלות לאוניה ולהגיע לישראל. בלילות מתקדם ובימים מתחבא. לילה אחד הגיע לכפר נידח. דופק על הדלת וכשהיא נפתחת הוא מבקש ללון ללילה אחד ולמחרת להמשיך בנדודיו. הבית כולל זוג צעיר. הם מחביאים אותו באסם ולמחרת מדברים איתו, מבינים מיהו. הבחור נשאר אצל הזוג מספר ימים והוא מתחיל לעזור לגבר בחלקת תפוחי האדמה.וכך הוא כבר שוהה אצלם כשבועיים. ערב אחד עולה הגבר לאסם ומדבר עם היהודי ואומר לו כך: אשתי ואני חשוכי ילדים. תשכב עם אשתי ותעשה לנו ילד. היהודי הצעיר נבוך אבל חושב שאולי בדרך זו הוא יגמול על טוב ליבם. וזה קורה. לאחר שבועיים מתברר לזוג כי האשה הרתה והם מבקשים מהצעיר לעזוב. היהודי מודה להם , עוזב ועולה לישראל.
חלק שני: בשנת 1986 עולה טרקטור של ענף הבננות בקיבוץ אשדות יעקוב על מוקש שהוטמן במטע הבננות של הקיבוץ. 3 נהרגו: חבר ותיק, מתנדב משוויץ ובן משק. שני האחרונים עבדו ביחד בבננות של הקיבוץ מספר חודשים ונהיו לחברים טובים. בקיבוץ צחקו ואמרו עליהם שמרב חברות ביניהם הם דומים. מזכירות הקיבוץ מחליטה שאין יותר נכון מכך שאביו של בן המשק יסע ויודיע להורי המתנדב את מה שקרה. האב השכול מסכים לאחר שיגמרו 30 ימי האבל. לפי כתובת שהשאיר המתנדב הוא יוצא לאירופה, לשוויץ ומגיע לביתו של המתנדב שנהרג בפיגוע. הוא דופק בדלת ומשהיא נתפחת מופיעה אשה בפתח…. לא עוברות יותר משתי דקות והאב מבין שהוא איבד בפיגוע בן נוסף. כנראה סיפור אמיתי

ירדו לי דמעות מאד מרגש

סיפור נוגע ללב.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)