לייצר ממה שנותר…

איני מומחה גדול במוזיקה קלאסית. למרות זאת אני 'חוטא' מידי פעם, הולך להאזין לקונצרטים ופעמים רבות גם נהנה, מבלי להיות מומחה. הסיפור הבא מיוחס ליצחק פרלמן, יליד תל אביב, אחד הכנרים הדגולים של דורנו. אני אוהב את מוסר ההשכל שבו:

ב 18 בנובמבר 1995, בדיוק לפני ח"י שנים הגיע פרלמן לנגן בקונצרט במרכז לינקולן בניו-יורק. מי שנכח פעם בקונצרט של פרלמן יודע שהעלייה על הבמה עבורו אינה דבר של מה בכך. בגיל ארבע פרלמן חלה במחלת הפוליו ועד היום הוא הולך בעזרתם של קביים ומנגן כמובן בישיבה. וכך הוא עולה על הבמה וצועד לרוחבה באיטיות, צעד אחר צעד, הכאב ניכר על פניו, אך מראהו מלא הדר, ואז הוא מגיע לכיסאו ומתיישב. הוא מניח את הקביים על הרצפה לצד הכיסא, משחרר תפסים או אבזמים בחגורות האוחזות את רגליו, מקפל את רגלו האחת ואת השנייה פושט קדימה, ואז שוב מתכופף ומרים את כינורו. הוא מניח את הכינור מתחת לסנטרו ואז מניד בראשו למנצח כמסמן לו שהוא מוכן.

קהל הצופים כבר מורגל לטכס ומכבד מאד את הכנר. כולם שומרים על שקט כשהוא חוצה באיטיות את הבמה, מתיישב, מסיים את הכנותיו ונותן את הסימן למנצח. אבל בפעם הזו… משהו לא התנהל לאחר מכן כשורה. הוא הספיק לנגן רק כמה תיבות… ואז … ניתק אחד המיתרים של כינורו. יכולת לשמוע את קול פקיעת המיתר בכל האולם – כמו ירייה של כדור מאקדח. ולכולם היה ברור מה על פרלמן לעשות.

כולם ציפו שהוא יקום, יאבזם את חגורות רגליו, ירים את קביו וילך באיטיות כל הדרך חזרה אל מאחורי הקלעים כדי להחליף מיתר או לקחת כינור אחר.

ופרלמן…?  הוא עצם את עיניו, חיכה קמעא… ואז סימן למנצח להתחיל מחדש.

התזמורת החלה לנגן שוב ופרלמן החל לנגן בדיוק מהנקודה שבה פקע מיתרו. הוא ניגן בתשוקה, בעוצמה ובבהירות כזו כפי שהם לא שמעו קודם. כולם ידעו כמובן שזה בלתי אפשרי לנגן יצירה סימפונית שכזו בשלושה מיתרים בלבד, אבל באותו הערב יצחק פרלמן סרב לדעת את מה שכולנו ידענו כל כך בבטחה.

 אפשר היה לשמוע ולראות כיצד הוא מווסת, משנה, מלחין מחדש את היצירה, והכל בראשו. בשלב מסוים זה נשמע כאילו והוא מכוונן את המיתרים כדי לקבל מהם צלילים חדשים שהם לא ידעו להשמיע בעבר.

כשהוא סיים השתרר שקט באולם, ואז היה פרץ מרעיש של מחיאות כפיים מכל פינה באודיטוריום. כולנו נעמדנו, צועקים ומריעים, מנסים להעביר לפרלמן בכל צורה אפשרית את הערכתנו למה שהוא עשה.

פרלמן חייך אז, ניגב את הזיעה ממצחו והרים את הקשת של כינורו כדי להסות אותנו. "אתם יודעים," הוא אמר בקול מהורהר ושקט כשהשתתקנו: "לפעמים זו המשימה של האמן למצוא כמה מוזיקה הוא יודע עדיין להפיק… ממה שנשאר…"  

(מתוך אתר אינטרנט אמריקאי TruthBook.com – תרגום חופשי שלי מאנגלית)

וחשבתי… כמה פעמים אנחנו נותרים חסרי כוחות כשדברים משתבשים ולא הולכים בדרך בה רצינו. מיתר פקע אולי באחד המקומות, יריעה אולי נפרמה ונחשפה חולשה… ואז אולי כדאי לחשוב כמו פרלמן… כאמנים של חיינו זו הזדמנות לברר לעצמנו מה אנחנו יודעים עדיין להפיק ולייצר ממה שנותר…

 

זִקּוּקִין דִּי-נוּר

שוקה, יום חמישי, 14 בנובמבר 2013

"לייצר ממה שנותר" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.

יצחק פרלמן

יצחק פרלמן

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

סיפור מאלף.
בעיני הוא גם מראה כמה התרחקנו מהיסוד החייתי שבנו.
אנחנו מאד מתפעלים מאדם שמצליח להתעלות ולהסתדר עם מה שיש.
פרלמן אכן ראוי להתפעלות רבה- אישיות מדהימה וצלילים של קסם.
בטבע- חיה שנפגעה לא עוצרת לרגע ולא מתלוננת.
תחשבו כמה פעמים ראיתם כלב או חתול צולע או נכה .
חיה נכה לא מתלוננת.
הטבע מאלץ אותך להסתדר עם מה שיש .
לרוץ עם כל העדר -או להתמודד עם מה שמגיע.
כלב נכה גם לא מחכה למחיאות כפיים.
החיים עצמם , הם התשואות המתגמלות ביותר.

בחיים, שוקה, או שאתה מבין את הסיפור או שאתה אומר:יופי.

זה בדיוק הסיפור של המצליחנים: הם פשוט לא מרשים לעצמם להגיד "אי אפשר" אין אצלהם את המושג "לא מצליח לי" והם פשוט אצים קדימה ועוברים דרך קירות (רצוי קירות ממ"ד יצוקים).

אני חווה את זה בתור עצמאי יום יום בעסק שלי מצד אחד ואצל המשפחות והעסקים שאני מלווה מצד שני.
אני יודע שאין לי אפשרות להגיד "לא הולך" וכמו נחש אני מחפש עוד ועוד פתרונות, דרכים יצירתיות וכיוונים חדשים שיפרנסו אותי ואת משפחתי.
לקוחותי מתחלקים לחלק האסרטיבי שלוקח את חייו ברצינות ומריץ את עצמם קדימה ולחלק הלוזר, שבטוח שכמו שאבא שלו היה לוזר כך הוא יהי לוזר.

הולך להכניס את הסיפור הזה לתיק שאני מכין למשפחה כזו. אולי נשכנע אותם להפוך ממפסידנים למנצחים!!!

שבת שלום ותודה על ההארה,

יהודה

סיפור מקסים עם תובנות רבות, ועבורי גם עם פאוזה קלה בחיי היום יום, עצירה לחשיבה נוספת, התבוננות נוספת בעיקר פנימה.

תודה עבור הלחלוחית המזגגת לעיתים את המציאות, ומולידה הפוגה.

שבת שלום.

על זה אומרים: אין דבר העומד בפני הרצון והוא עצמו התעלה על היצירה והפיק את המירב שהוא יכול.
איש דגול!
אסתי

כרגיל מרגש ומלא תובנה
וכרגיל אני הולך למקור ממנו נלקח הסיפור (לא מצאתי)
מדובר באתר נוצרי מאוד מכוון לכיוון מסוים
איני מבין במוזיקה כלל אבל כבר שמעתי על כגון זה מסופר על אחד מגדולי הכנרים בעולם זה לא גורע כמובן מיצחק פרלמן
לטובת כולם הנה משהו משל כולנו (ללא המנגינה )
מילים: עודד פלדמן
לחן: יאיר רוזנבלום
קיים ביצוע נוסף לשיר זה

את המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק,
את המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק,
מוכרחים להמשיך לנגן
מוכרחים להמשיך לנגן,
מפני שאת המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק

שניים ממבנה חרדל – הלך
ארבע ממבנה אגוז – הלך
כמו נבל גדול בעל אלף מיתרים
שמנגן ומנגן ומנגן,
וכפעם בפעם פוקע מיתר
וממשיכים לנגן על מיתר אחד פחות,
ועוד מיתר אחד פחות
ומיתרים פקעו ולא חזרו
חלקם חזרו וימשיכו לנגן
מפני שאת המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק,
מוכרחים להמשיך לנגן

את המנגינה הזאת…

יש לנו שתי דרכים לנגן
אחת לפי תווים כתובים מראש
ולפעמים אין תווים
אין תווים וצריך לנגן בלי תווים
וזה מה שעשינו הפעם
ולמרות שפקעו מיתרים
המנגינה היתה טובה
והיא נשמעת היטב היטב בכל המקומות
ואנו נמשיך להשמיע אותה

את המנגינה הזאת…

אני מאוד אוהבת סיפורים כאלה! תודה על השיתוף!

תמר שלחה אלי ישירות את תגובתה ובקשתי רשותה לכלול את דבריה בבלוג:
איזה סיפור נפלא!!!!
אכן, המציאות עולה על כל דמיון.למותר לציין שהוא נוגע במיתרים פנימיים ועמוקים מאד שבתוכי. מיתרים שאת רובם לא הכרתי כלל עד אשר פקעו כמה מן המיתרים עליהם ניגנתי שנים על גבי שנים. עם פקיעתם של כמה מ"מיתרי חיי", אשר רק אותם ידעתי, ואשר הגדירו אותי, את מהותי, את הוויתי, ואת דמותי, גיליתי שיש בי הרבה יותר ממה שאי פעם נשמע מתוכי.
הסיפור הוא סיפורו של אמן בחיים ובמוסיקה. לאנשים פשוטים יותר, כמוני וכמו הרוב הדומם, לעיתים פקיעת המיתר היא ההזדמנות הראשונה להיות מודעים לכך שיש לנו מיתרים ושאנו יכולים להשמיע על ידיהם צלילים. לעיתים פקיעת המיתר היא ההזדמנות הראשונה לנגן על המיתרים הנותרים. לעיתים פקיעת המיתר היא ההזדמנות הראשונה לשמוע את הרטט העובר במיתרים שדממו עד כה, רטט היכול להתנגן ולהתנשא למוסיקה נפלאה.
לחיי היוצרים מתוך ה"יש" אשר תמיד נתפס אצלם כשפע.
שבת שלום
תמר

מדהים , מרגש למרות זה שמובן מאליו שצריך להמשיך לנגן גם אם העיבוד משתנה.

שוקה שלום רב,

קראתי את הסיפור שהגיע אלי במייל והתרגשתי מאוד.
אני יליד 53 ובגיל חצי שנה חליתי בפוליו ונותרתי נכה.
זכיתי בחינוך מדהים מאבי ז"ל שהעביר לי מסר מדהים שמה שחשוב הוא מה שאתה עושה ולא מה שאתה לא עושה. זה מסר אשר התלווה לראיה אופטימית וחיובית של החיים והוא תמיד ראה את הכוס המלאה. כך חונכתי וכך גדלתי וכך גם אני נוהג ומרגיש.
כך גם הסיפור על יצחק פרלמן אשר ראה לנגד עיניו את היכולת להפיק את המוזיקה ממה שהיה בידיו.
אני מאחל לכולם ראיה אופטימית וחיובית של החיים ולראות ולחוש את הכוס המלאה, ויש ממנה הרבה.
שבת שלום,

אהרון

סיפור מקסים ומאלף המעיד שוב ושוב על נצחון הרוח על הגוף כל הכבוד שוקה על העושר הבלתי נדלה של סיפוריך. תודה ושבוע טוב
שוש

אהבתי מאוד את תגובתו של חמי, ואני מוסיפה את סיפורה של אורית גידלי שבבלוג שלה סיפרה סיפור דומה:

אתה יכול לחלום על זה, אתה יכול לעשות את זה!

יש ביוטיוב סרטון מרגש ומדהים על מרוץ של נשים בהן אחת המתמודדות, בעת המרוץ, כושלת ונופלת ומיד שהיא מתאוששת היא קמה וממשיכה לרוץ ומסיימת בניצחון.
דבריה של אורית גידלי:
הכוח הזה שצריך בשביל לעבד תוך שנייה שהמרוץ הזה עוד לא אבוד, שאפשר עוד לקום ולהמשיך לרוץ ועוד לנצח (!) זה דבר כל כך גדול ומשמעותי. כשחשבתי על עצמי במקום שלה, אני הייתי בטוחה לגמרי שאני לא אמשיך את המרוץ. זה הרי כל כך משפיל ואבוד וחסר תקווה שזו כבר לא הייתה נראית אופציה מבחינתי. הסרטון הזה שינה לי את הגישה להרבה דברים.
בדיוק כמו דבריו של פרלמן- להמשיך עם מה שיש!
תודה שוקה- יופי של זיקוק. ואתה יודע שאני אוהבת את הפינה שלך מאז ומתמיד.

קשה לי לשבור לך את החלום… אבל אעיר בכל זאת שתי הערות. 1. הכנר הדגול ש"המציא את הכינור מחדש" היה ניקולו פגניני. פגניני נהג לנגן יצירה על 4 המיתרים. לאחר מכן, שלף סכין מכיסו, חתך מיתר אחד ואז ניגן את אותה יצירה על 3 מיתרים. על ה"טקס" הזה הוא חזר פעמיים נוספות, עד שניגן את אותה יצירה על מיתר בודד ויחיד. אז זה סיפור שרווח על פגניני. 2. לפני שנים רבות, ביקרתי בקונצרט של הפילהרמונית בהיכל התרבות בת"א. אז ניגן שם החבר הטוב של פרלמן, יצחק צוקרמן. צוקרמן ניגן את הקונצ'רטו לכינור של בטהובן, ואז, בקדנצה (קטע הסולו הוירטואוזי בו הכנר מנגן לבדו מספר דקות נגינה מהריבה כדי להפגין את יכולותיו), פקע לו מיתר בכינורו. הוא לא חדל לנגן, וסיים את הקדנצה עד סופה, ללא כל מבוכה, במלוא הברק והניקיון שאפיינו את נגינתו. רק בסיום הקטע, הוא מסר את כינורו לכנר הראשי, שנתן לו בתמורה את כינורו שלו. הכנר הראשי העביר אט אט את כינורו של צוקרמן לכנר האחרון בשורה, כשהוא כמובן קיבל כינור בתמורה לכינור שמסר. הכנר האחרון בשורה החליף את המיתר הקרוע, ואז, אט אט הכינור חזר אל הכנר הראשי. בהפסקת ביניים של הסולן, הוא זכה לקבל שוב את כינורו, ואת סיום הקונצ'רטו הוא כבר ניגן על כינורו המשובח. אז גם במקרה זה, מחיאות הכפיים הסוערות לא חדלו למשך זמן רב, אבל צוקרמן לא אמר כלום בתגובה.. הוא רק ניגן קטע

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)