ללא מילים

הקדמה קטנה לטובת רבים שהתעניינו – אסופת סיפורים נוספת שלי, שאת רובם ככולם ניתן למצוא כמובן בבלוג, קרמה עור וגידים והתאגדה לספר נוסף תחת הכותר 'מגע הקסם האנושי'. מהשבוע הספר נמצא בכל חנויות הספרים וניתן גם להשיגו באתר ההוצאה לאור בקישור הבא:
http://www.bookme.co.il/ItemInfo.aspx?Barcode=277-1723

ולזיקוק של היום:
שלמה גולן (גולֶנדְזִינר) עוסק בהוראה ומאמין בכל הלב שניתן לחנך גם בלי לדבר. "אני מכיר את זה מהבית," הוא אומר "כי הורי, גם אמי וגם אבי, הם זוג חרשים אילמים, כך שהם לא דיברו איתנו בקולם, אבל הם זכו לגדל ארבעה ילדים, שספגו חינוך מהבית ללא מילים. ראה זה פלא – מרבית ילדיהם עוסקים היום בחינוך."

השנה היא 1940, אנחנו בוורשה שבפולין. צבי גולֶנדְזִינר (אביו של שלמה) הוא אז ילד רגיל ובריא בן פחות משנתיים. המלחמה בעיצומה, פגזים נוחתים מכל עבר ופגז אחד נוחת כנראה ליד צבי הקטן וגורם לחרשותו ולפגיעה ביכולת הדיבור שלו. זמן לא רב לאחר מכן המשפחה נסה על נפשה מאימת הנאצים ונמלטת לרוסיה. אין פרטים מדויקים על קורות המשפחה, היכן הם נמצאים ברוסיה, אבל כשנה, שנתיים לאחר מכן נולד יצחק, אח לצבי הקטן והחירש. מפחד השלטונות הוא אינו נימול.

יום אחד מתדפקת אישה על דלתו של רב מקומי ברוסיה, רייב נפתלי אִיגַל מבאי ביתו של הרבי מבעלז, ומבקשת מהרב שימול את בנה. האישה היא אימו של צבי המבקשת לימול את אחיו, שכזכור לא נימול. הרב, למרות הסכנות הכרוכות, ניאות ומל את בנה בטכס חשאי. האם, לא יודעת כיצד להודות, רק עיניה מביעות את הערכתה לרב.

בערך באותה התקופה שצבי הקטן איבד את שמיעתו מנפילת הפגז בוורשה, גדלה בווורוצלב שבפולין (400 ק"מ מוורשה) תינוקת בשם דבורה. התינוקת אינה חדלה מבכי. אמה פחדה לשלוח אותה כיהודייה לבתי חולים מחששה מהנאצים, והיא נמלטת יחד עם בעלה והתינוקת לרוסיה. בכייה של הילדה, כך מתברר בדיעבד, הציל את כל משפחתה מציפורני הנאצים. הילדה נבדקת ברוסיה בבתי חולים וההורים מתבשרים שהילדה חלתה בדלקת קרום המוח וכתוצאה איבדה את יכולות השמיעה והדיבור.

שנים בודדות לאחר קום המדינה, לא בהכרח ביחד, עולות המשפחות של צבי ושל דבורה לישראל. משפחתו של צבי לירושלים ומשפחתה של דבורה לבני ברק.

חולפות עוד כעשר שנים. במועדון חרשים אילמים שבבית הלן קלר בתל אביב פוגש צבי, אז בחור צעיר, את דבורה הצעירה היפהפיה. אהבתם פורחת, ללא מילים תרתי משמע, ומהר מאד הם מחליטים להינשא. להזכירכם שניהם חרשים אילמים כל אחד מסיבותיו, לא מלידה.

כמקובל מוזמנים הורי החתן מירושלים למשפחת הכלה בבני ברק. לבושים בגדים חגיגיים הם נוקשים על דלת המשפחה. את הדלת פותח בלבביות ובזרועות פתוחות אביה של הכלה, כבוד הרב.  אימו של צבי מביטה בו, פניה מחווירות, רגליה כושלות, היא כמעט מתעלפת. כולם אוחזים בה, רק כדי לשמוע אותה ממלמלת שהרב, אביה של הכלה, הוא לא אחר מרייב נפתלי איגל, שבטובו ובסיכון חייו, מל אז ברוסיה את בנה השני…

רייב נפתלי מתקשה להאמין לעוצמת המקריות. הוא רץ לחדרו שולף את הפנקס השחור שהוא שומר עוד מאז, ואכן תינוק בשם יצחק גולֶנדְזִינר רשום כתינוק שעבר מילה תחת ידיו. ורייב נפתלי עוצם את עיניו ולוחש: "הנה נסגר מעגל הזכות. הזכות שעמדה לי שמלתי את בִּנכם למרות הסכנה, והנה בִּתי דבורה החירשת אילמת ניתנת לאחיו של הילד שמלתי, לבִנכם החירש אילם."

"דבורה וצבי הם הורינו הנפלאים" מסיים שלמה את סיפורו. "גידלו אותנו לתפארה, למרות שהם לא דיברו ולא שמעו. בזכותם רובנו עוסקים בחינוך היום ואנחנו משננים ללא הירף את מה שלמדנו מהבית שאפשר לחנך גם מבלי לדבר…"

"ואגב," מוסיף שלמה, "סבי, רייב נפתלי, לימים כמובן מל גם אותי ואת אחיי. את הסיפור שסיפרתי לך מעולם לא שמענו מהורי. הדודים הם שסיפרו לנו. אמי הלכה לעולמה לפני שמונה שנים ואבי עדיין איתנו, חוגג השנה את שנתו השמונים."

(כך סיפר לי שלמה גולן. צרפתי בבלוג תמונה של הוריו)

 

וכי מה יש להוסיף… הרי הכותרת היא ללא מילים?
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 11.1.18

"ללא מילים" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.

Parnas 318 With no words 19.1.18

דבורה וצבי ביום הולדת השבעים. הכדורגל חתום ע"י 22 נכדיהם ונכדותיהם, וכך מסמל בדיוק שתי קבוצות כדורגל. זה רק אני שרואה את טוב ליבם במבטם?

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

שוקה, אני רוצה להגיב אך נשארתי ״ללא מילים״ מהסיפור הזה. ובכל זאת, ללמוד כיצד דבורה וצבי נפגשו ויועדו אחד לשניה, זה לא פחות ממדהים! על זה נאמר באידיש ״באשרט״.
באשר לחינוך ״ללא מילים״, הייתי רוצה להיות זבוב על קיר אחת הכיתות בהם מלמד שלמה על מנת לספוג את התובנות האלו ולהעבירם הלאה.
סיפור מרתק ומברוק על הוצאת הספר החדש, אותו אני הולכת לרכוש עוד היום…

שוקה ידידי.
סוף סוף אני יכול להגיד כמה אני מעריך אותך והפעם "ללא מילים"… תרתי משמע.
כל סיפור שלך מעביר לי חתיכה מהלב הענק שלך.
תודה על מי שאתה

שוקה היקר. ללא מילים. נעימה לי הייתה שיחתך עימי בטלפון.וכן בדרך כתיבתך. אראה בעה את מה שכתבת לאבא צבי גולנדזינר ואני מאמין שמאד ישמח ויתרגש. בהערכה רבה שלמה גולן. ברור לך שארכוש את הספר המרגש.

התחלתי לקרוא את ספרך בעמוד 91 שם נפתח הספר על ידי
קראתי את העמוד ובכיתי .

תבורך .

בשעה טובה ומשמחת אני אוחז את סיפרך החדש מגע הקסם האנושי.
אכן הסיפורים כולם מלאי קסם אנושי, מרגשים ומעשירים.
בשמי ובשם כל הגימלאיות והגימלאים של העיר חולון (להם אני מקריא את סיפוריך) תודה ענקית!
ת ב ו ר ך!

סיפור נפלא ומאוד מאוד מרגש. אכן סגירת מעגל.
תודה גדולה על הסיפורים הנפלאים והמהנים.

פרט נוסף המעצים את הספור המופלא הזה, הוא הקשר בין המילים : "ללא מילים"
"וברית המילה " .

אחזה בי צמרמורת כאשר קראתי על המפגש עם הרבי אבי הכלה. נסתרות הן דרכי החיים.

שלום,

קראתי מספר סיפורים ונישבתי. אשמח אם תוכל להוסיפני לרשימת התפוצה.

בתודה מראש
ליאורה עדן

לשוקה-אולי תוציא דיסק בו אתא מקריא את הסיפורים הנפלאים שלך בינתיים אקנה את הספר-רותי

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)