למענֵך

את שלומית קלדרון מעולם לא פגשתי פנים אל פנים. בעקבות הזקוקין הללו שאני שולח היא פנתה אלי במייל יום אחד, אחר כך שוחחנו מספר פעמים בטלפון ואז היא הסכימה שנעלה את סיפורה על הכתב:

 

גדלתי, כך היא מספרת, בשכונת מצוקה בשנות הששים של המאה הקודמת בְּבָית שבו נהגה אמי לבשל מידי יום כמויות גדולות מאד של אוֹכל. מעולם לא הבנתי מדוע צריכה משפחה קטנה כשלנו – היינו רק שתי בנות – כמות אוכל שכזו.  עם הזמן הבחנתי שלא כל האוכל שהיא מכינה נשאר בבית שלנו ולמעשה היא העבירה כל הזמן סירים לשכנים, כנראה עבור ילדיהם. שאלתי אותה פעם: "מדוע את מבשלת עבור כולם?"

"למענֵך אני עושה זאת!" היא ענתה לי, "למענֵך!"

"כיצד אני קשורה לזה?" הייתי תוהה ושואלת.

"כשתגדלי תביני!" היא הייתה עונה לי וחוזרת למלאכת הבישול הבלתי פוסקת.

אמי נפטרה לפני 17 שנים ואני עולה לקברה מספר פעמים בשנה. על קברה אני תמיד מוצאת עשרות אבנים קטנות שמונחות שם. אני מסירה אותם כדי לשטוף ולנקות את השיש, וכשאני שבה לשם בפעם הבאה מונחות שם עשרות אבנים חדשות. אני מסירה והן צצות שם מחדש, והרי רק שתי בנות היינו לה?

 

"כשתגדלי, תביני."  היא אמרה לי,  ואני גדלתי ולא הבנתי. ואז, כחמש עשרה שנים לאחר מותה של אמי, ואני אז קרובה לשנתי החמישים, הייתי מעורבת בתאונת דרכים בה נפגעתי קלות בגבי. הופניתי לסדרת טיפולים פיזיותרפיים, שלצערי רק החמירו את הכאבים. בבדיקת סי-טי גילו צל על חוליות המותניים, משהו שלא קשור היה לתאונת הדרכים, אבל רופאת המשפחה טענה שזה מצב אופייני ל70% מהאוכלוסיה ושמשככי כאבים יפתרו את הבעיה על פני זמן. יועצים רפואיים יעצו לי לנסות ולהוציא כספים מחברות הביטוח אך סירבתי כי הבינותי שכאבי הגב אינם קשורים לתאונה. ניסיתי רפואה אלטרנטיבית ודיקור סיני ודבר לא עזר.

בצר לי פניתי לרפואה הפרטית, נשלחתי לבדיקות MRI ולחרדתי הובהר לי סופית שלכאבי הגב שלי אכן אין קשר לתאונה, וכי הם תוצאה של גידול בתעלת השידרה בין החוליות. נתבשרתי כי האופציה היחידה העומדת בפני היא ניתוח כריתה, שמשמעו ניסור כמה חוליות, הקרנות ואולי כימותרפיה- תלוי בסוג הגידול. כל הרופאים היו תמימי דעים שהניתוח המורכב עלול להותיר אותי משותקת מהמותניים ומטה, מרותקת לכיסא גלגלים לשארית חיי. עולמי חשך עלי.

המומה מהידיעה וחסרת אונים נדחפתי ע"י מנהלי בית הספר בו עבדתי כמורה להתייעץ עם רופא מפיטסבורג, פנסילבניה שבארה"ב שמתמחה בהסרת גידולים כאלה בדרך של אנדוסקופיה, ללא ניסור חוליות. שיטה, שמשום מה, אף מומחה לא טרח עד כה להביא לידיעתי שהיא בכלל קיימת.

הקהילה היהודית שבפיטסבורג אימצה אותי אליה בחום, איני יודעת להסביר מדוע, והניתוח האנדוסקופי בוצע בבית החולים בפיטסבורג בנר השביעי של חנוכה. בסיומו של הניתוח ירדתי ממיטת הניתוחים וצעדתי על שתי רגלי. לא נזקקתי להקרנות ולא לכימותרפיה ולשמחתי גם התברר שהגידול שהוסר היה סוג של יבלת שפירה.

וכך, קצת מעט לאחר יום הולדתי החמישים, למעשה נולדתי מחדש.

 

וכשאני עולה מאז לקברה של אמי, מנקה את המצבה ומבחינה שוב בעשרות האבנים הקטנות המונחות על השיש, אבנים שמייצגות, קרוב לוודאי, את הפִּיות שאמי האכילה במשך שנים, אני עוצמת את עיני, מרכינה ראשי ואומרת ללא קול: "שנים תהיתי מדוע היית אומרת לי שהמעשים הטובים שעשית היו למעני. עכשיו, אחרי שהחלמתי בדרך נס, אני סוף סוף מבינה. תודה אמא."

(קבלתי את רשותה של שלומית לספר את סיפורה)

 

אינני מאמין גדול בהקשרים בלתי מוסברים שכאלה, אבל אהבתי את הסיפור ואת דרך המחשבה של האֵם, שראתה במעשי טוּב-לבה מעין גלגל חוזר שְיִגע יום אחד ויטיב עם צאצאיה.
"היו אנשים טובים" כך מסיים העיתונאי נתן זהבי את תכניתו היומית ברדיו… ואני מחרה-מחזיק אחריו.

זִקּוּקִין דִּי-נוּר (94)
שוקה, יום חמישי, 10 בנובמבר, 2011

"למענך" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

מרגש ביותר. כתוב יפה מאד. בעל מוסר- השכל חשוב ומשמעותי תמיד, בוודאי כאן בימים של תביעה לצדק חברתי. הכל מתחיל ונגמר בנו. יישר כוח !
יעקב

סיפור יפה ומרגש, משום מה מתחבר לי לפתגם "שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו". תודה שוקה על עוד סיפור אנושי יפה.

זו תגובתה של לאה ארצי כפי שנשלחה אלי:
שלום שוקה,
טוב לקבל שוב את סיפוריך הנפלאים, ואני בטוחה שאין מקריות בעולם הזה הכל מתוכנן מלמעלה…

כשקראתי את סיפורך דבר ראשון חשבתי על הורי שהיו אנשים נפלאים, טובי לב ועוזרים ואף פעם לא דרשו לעצמם ותמיד לרצות ולתת לאחרים. כשאחותי ואני מבקרות את קבריהם, אנחנו תמיד, תמיד מתפלאות על האבנים המונחות שם ושואלות מי כבר נשאר חוץ משתינו שבא לבקר את אבא ואמא, מי שם את האבנים? נכדתי בת השנתיים היום נקראת על שם אמי ונולדה בשתיים בלילה 10.11 שזה יום הולדתה של אימי לאחר שהיתה במצוקה ונולדה בניתוח קיסרי (כמו שאני ילדתי את שלושת בניי) והדבר הראשון שעלה בראשי באותן שניות שהוציאו אליי את הילדה: אמא הנה קבלת נכדה שנקראת על שמך ועוד ביום הולדתך, ושוב שום דבר לא מקרי הכל מלמעלה………….

שבת שלום ותמשיך לשלוח לנו סיפורים נפלאים,
לאה ארצי

שוקה,

כמו תמיד,
סיפורך מרגש, ונוגע ללב.

אכן, דוגמא נפלאה לכך שהפסוק:
שלח לחמך על פני המים, כי ברבות הימים תמצאנו.

אך,
אותי תמיד למדו, ואני מקווה שכך גם אחרים נוהגים,
לפי:
אם אתה שולח אל לחמך רק כדי למצאו ברבות הימים, אל תשלח כי לא תמצא.

הרבה בריאות,
ושתזכה להמשיך לעשות טוב לאנשים

תודה רבה שוקה יקר על סיפור כל כך חזק,משמעותי ומחמם את הלב.
כמו תמיד סיפוריך מרגשים ומדהימים.

שבת שלום ,בברכה ובהערכה רבה,רבקה

This Zikuk makes me think of my mother-in-law which passed away 2 months ago. She was a good cook and had the need to give. She used to cook and send food to her neighbors her reasoning was "it's not right that they will not get To eat , they can smell the food"

As for me, I am a believer in the " pay it forward" concept.
Shabbat shalom, looking forward to the next Zikukim
Zviya

נפלא! כמובן שזכויותיו של האדם עומדים גם לזרעו אחריו.

שוקה היקר
כרגיל, מרגש עד דמעות. נגע ללבי איך סיפורייך המרגשים פותחים את ליבם של כל כך הרבה אנשים שמעולם לא הכרת ואשר הצורך לחלק, לספר, לרגש קיים גם אצלם.
הסיפור הזה, הוא תמצית חיי. אני תמיד אומר לילדיי ולצוות שעובד עמי, הבחירה בין להיות טובים לצודקים היא תמיד דילמה קשה אולם לי מעולם לא היתה התלבטות מהי הבחירה הנכונה, זו שלטווח ארוך תמיד תמיד תשתלם ותחזור אלי בגדול.
זכור לי היטב סיפור מלפני מספר שנים שהמסר שלו די דומה.
טיפלתי בילדה מתוקה ששיניה היו עקומות (כמו רוב הפונים אלי…). הילדה, כבת 14 באה תמיד לטיפולים לבדה ומאד הערכתי את עצמאותה ובגרותה. לאחר סיום הטיפול והורדת המכשור – הופיעה האם במרפאה, זועמת וכועסת והטיחה בי האשמות רבות ועיקרן היה כי לא עמדתי בציפיותיה להפוך את ביתה ל"ברבור". בנועם, הכנתי לה מכתב הפניה וצילומים ושלחתי אותה לרופא נוסף לקבלת חוות דעת נוספת שלשמחתי תמכה בדעתי כי הטיפול הסתיים בצורה הטובה ביותר.
כאשר דעתי נחה, שאלתי אותה האם גם דעתה נחה והיא רגועה ומרוצה. תשובתה היתה שהיא עדיין מאוכזבת.
חייכתי, ובנועם אמרתי לה שתוכל לאסוף מן המזכירה צ'ק על כל סכום הטיפול וללכת לדרכה לטפל אצל מי שתבחר לנכון.
היא הסתכלה עלי במבט חודר לראות האם אני מתלוצץ ופליאה בעיניה.
אמרתי לה, שבמרפאתי יש רק מטופלים מרוצים. כאלו שמבינים שלעיתים יש מגבלות בטיפול אולם אנחנו עשינו ה-כ-ל כדי להגיע למקסימום האפשרי. מטופלים אלו מביאים לי את ילדיהם השני והשלישי ולעיתים גם הרביעי, וממליצים לעוד הרבה אחרים. כי ככה זה במקצוע שלנו וגם בהרבה מקצועות אחרים…
ואם במקרה, נפלתי עם מטופל שאינני יכול להספק את ציפיותיו, למרות שעשיתי את מיטב יכולתי- אני מעדיף שילך לדרכו עם חיוך וימצא רופא אחר.
היא הלכה ואספה את הצ'ק ולאז לא ראיתיה.
אודה שגם הצוות במרפאתי היה קצת נרעש מהחלטתי. "לא מגיע לה"- היתה התגובה הראשונית (והם הוסיפו לה עוד "תבלינים" רבים….).
ואני? אני חייכתי לעצמי וידעתי כי נהגתי נכון.
כך אני נוהג כל חיי ועם, או בלי קשר, אני תמיד תמיד מוצא "אבנים" רבות, קטנות וגדולות, אבני תודה, שהונחו על שולחני. לא תמיד הם קשורות ישירות למעשים שאני עושה או שזכרתי שעשיתי, אבל תמיד הם משמחות ונותנות את הכוח להמשיך ובעיקר את החשק לחייך!
רפי

שוקה יקר,
סיפור מרגש ויפה ואני יכולה להעיד – אמיתי ונכון.
הטוב תמיד מנצח.
אור קטן גובר על חשיכה מוחלטת.
תהיה טוב, תקבל טוב בתנאי שלבך יוכל לראות זאת…
אהבתי את סיומך כמו שנתן זהבי אומר- היו אנשים טובים ואני מוסיפה השפיעו וגלגלו את הטוב הלאה, עזרו לאנשים למלא משימות קטנות בכל עת בה אתם נתקלים בכך. לעיתים גם חיוך יכול לעשות פלאים.
אהבתי את סיפורו של רופא השיניים, רפי. הוא מוכיח שהאנושיות והאיכפתיות היא מעבר לחשיבות הכסף. הוא אדם מיוחד הלוואי וישמש דוגמה לרבים…
תודה שוקה על הכישרון המבורך שלך לספר סיפורים ולרגש המונים.
שבוע טוב – מעריכה מאוד שולי.

שוקה וכל החברים ושלומית היקרה שלום רב, "מעשה אבות סימן לבנים" משפיע עלינו לא רק בעיצוב אישיותנו, התנהגותנו, אלא מעבר לכך, וסיפורה של שלומית מגדיל להראות עד כמה.
אני אדם מאמין, ולמשפט " צדקה תציל ממוות" יש תוקף מוסרי ואנושי בסיפורה של שלומית ואמה ז"ל, או יש לכתוב, זצ"ל.
בריאות ומעשים טובים.,
איזה סיפור מרגש לפתוח בו את השבוע.
שבוע טוב ומבורך לכולם.

שלומית היקרה,
סיפור מרגש ומיוחד עד מאוד
מקווה שספרך יצא לאור בקרוב ויגע עוד בלבבות של רבים.
שרית.

שלומית, קראתי את הפרק הראשון של ספרך והוא מרתק!
כל הכבוד לשוקה שהצליח בכמה דקות בודדות לגעת בכל כך הרבה אנשים.
מחכה בקוצר רוח לקרוא את הפרקים הבאים.
תודה
רעות

שוקה יקירי, תודה מקרב לב על מתן האפשרות לחלוק את סיפורי עם ציבור המאזינים בתכנית "העונג השישי" של שמעון פרנס וכן באמצעות האתר שלך.
ברצוני להודות לכולם על ההקשבה ולמגיבים יישר כוח על דבריהם!
עבור המתעניינים בספר שכתבתי בעקבות הניתוח אני מצרפת קישורית המפנה לאתר בו יוכלו לקרוא את הפרק הראשון.
בברכה
שלומית קלדרון
http://www.mediafire.com/?76n7u9j0o4vlobl

שלומית,
קראתי את הפרק וקראתי בעיון את כל התגובות.
שלומית, כפי שכבר ידעתי מזמן, יש לך כשרון כתיבה נדיר!!!!!
הסיפור הוא סיפור מיוחד ואין ספק, שאימך ז"ל היתה אישה מיוחדת במינה, ממש כמו בתה וגם נכדיה, שייבדלו לחיים ארוכים…
בזכות הרגישות והייחודיות של הכתיבה, את מצליחה לגעת..הדברים חודרים היישר לתוך הלב!!!

שולחת לך חיבוק ענק!!!

רותי כהן

שלומית יקרה!
אינני יכולה לא להתרגש בקוראי את הסיפור שלך. את חברתי לצוות ההוראה בביה"ס מזה 30 שנים, אנחנו מכירות זו את זו היטב, תמיד ידעתי שאת אישה מקסימה,חברה נפלאה, מורה מסורה. אינני יודעת מאין היו לך היכולת והכוחות להתמודד ולהתגבר על מה שעברת? חכמינו דיברו על "זכות אבות", ב"ה זכית למטריית הגנה ממעשי החסד שאמך עשתה, והקב"ה זימן לך שליחים נכונים בזמן הנכון ובמקום נכון.
יישר כח על הכתיבה הרהוטה, הספרותית, המדוייקת והמרגשת, אשרייך ואשרי ילדתך ומשפחתך על הסוף הטוב. "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

אוהבת אותך.
סילבי

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)