מחזרים של פעם

פליציה שְטֶנְדיג הייתה עיתונאית ופעילה בהסתדרות הנשים הציונית בקרקוב שבפולין לפני מלחמת העולם השנייה. היא התנסתה בחיי ההשפלה בגטו פלאשוב ובמאי 1945, ימים ספורים אחרי השחרור של ברגן-בלזן, היא נפטרה שם ממחלת הטיפוס. נכדותיה, ורדה ונעמה, העבירו אלי את קובץ סיפוריה שתורגמו מפולנית. הקשיבו לסיפור הבא, שלא שייך כלל לחיי הגטו ותלאות המלחמה, שכתבה פליציה, פמיניסטית דאז, בשנות השלושים של המאה הקודמת:

לאחר עשר שנות נישואין נסעה גב' ניוטה לבית הבראה בחו"ל להירגע מילדיה המתוקים ולנוח מעול משק הבית.  אפילו בעלה הרָגִיש והדואג שידל אותה לנסוע. כשמאחוריה אינספור הוראות לבעלה ולמשרתת, יצאה גברת ניוטה לנופש הראשון שלה.
ניוטה לא הייתה אישה מודרנית במיוחד, לא בהופעתה וגם לא בהשקפותיה על מוסד הנישואין, למרות שחשבה שעל החסרונות הנ"ל היא פוצתה בציוד שכלי. בכל עשר שנות נישואיה לא בגדה בבעלה אף לא פעם אחת, ומה שגרוע יותר, כלל לא התכוונה לעשות זאת. הרפתקה תמימה קטנה… אולי היא הייתה מוכנה לחוות. הרי שנה רודפת שנה, היא כבר בת 32, מעט כבר נשאר מהנעורים. האם בית ההבראה יזמן לה משהו…?
אבל… בבית ההבראה החברה הגברית לא הייתה מעניינת במיוחד. כמה צעירים חיוורים, כמה ותיקים מגובנים, כמה דוגמאות של מה שמכונה גיל העמידה. בקיצור, איש לא עבר את הסף עבורה.  שבוע ראשון חלף בטיולים, בחברה לא קוסמת והרבה קריאה.
ואז… בשבוע השני הגיע אדון הנריק. גבוה, נאה, מגונדר וחיוכו כובש. היא שמה לב אליו בארוחת הבוקר, למעשה לצחוקו הרם, אורח כה נדיר בחבורה המשעממת. והוא הגיע והסעיר את כולם בסיפורי החידודים שלו. באקראי נפגשו מבטיהם והנריק סקר אותה מכף רגל ועד ראש, מתעכב לזמן ארוך על רגליה. אצל ניוטה, הרגלים היו החלק החזק שלה, מאז ומעולם.
פתאום הציק לה שלא קנתה את זוג הנעלים היפות מעור הנחש שראתה שלשום בחלון הראווה שבשדרה. ועוד באותו יום הפכה את כוונתה למעשה, ובצהריים כבר טופפו רגליה נעולות בנעליים החדשות, שהוסיפו להן חן רב.
כשנתקלה בהנריק שישב על הספסל בגינה היא שמה לב שהוא בוחן שוב את רגליה, ולמראה נעליה החדשות חיוכו התרחב. בערב בכלל שפר מזלה – כי המנהלת הושיבה את הנריק בכסא שבאקראי התפנה לידה.
במשך כמה ימים הצטרף הנריק לטיוליה ומעולם לא חסר להם נושא לשיחה. הימים חלפו לניוטה כעננים בשמי האביב. ההיכרות החדשה האפילה על הכול.  הנריק התנהג כמו ג'נטלמן אמיתי בכל דבר, אבל את התעניינותו ברגליה לא יכול היה להסתיר, במבטים בלבד עדיין, לא במילים, ולבטח לא במגע.
לאחר שבועיים שבילתה בנעימים בתמימות גן עדן, הנריק היה צריך לשוב לביתו. "יש לי בקשה אליך." אמר במבוכה, "האוכל לבוא לחדרך בערב, הערב האחרון שלי?"
"הכיצד אסרב לבקשה אחרונה?" השיבה ניוטה, וליבה דפק בעוצמה.
לאחר ארוחת הערב היא מיהרה לחדרה, תוהה האם הערב האחרון הפיח בו אומץ. בהתרגשות מלווה בצפייה היא החליפה לשמלה הירקרקה שהחמיאה לגזרתה, פידרה את אפה והברישה את תלתליה.
הנריק הגיע אז וחבילה לבנה תחת בית שחיו. פרחים אולי? בונבוניירה?  הנריק נראה לא משוחרר ואז אזר אומץ: " אודה ואתוודה, התמזל מזלי לפגוש ידידת נופש נעימה כמוך…" צמרמורת של התרגשות חלפה בה. "…את כל כך שונה מנשים אחרות."  ניוטה  הרגישה שהיא בוערת.
הוא כחכח בגרונו ומבטו נדד שוב לרגליה, אל שולי שמלתה.  היא חשה עקצוצים בברכיה. "אני מקשיבה" היא לחשה לו.
הנריק, בהקלה מסוימת, שלח ידו לקופסא  שהביא ושלף זוג נעליים חדשות כמו שלה. "רגלייך כה יפות וענוגות, כמה יופי יש בהן… " הוא החל לומר במבוכה.
היא חיכתה בנשימה עצורה למילים האחרונות. הנריק עפעף בעיניו ואמר: "את בדיוק במידה של אשתי… הנעליים עבורה… ואת יודעת במעבר הגבול … עם נעליים משומשות יותר קל לעבור … האם תיאותי לנעול אותם רק מעט הערב?"

(כתבה פליציה שטנדיג, תרגמה מפולנית מרה זילברברג)

ומתברר שאין חדש תחת השמש ורק העטיפה אולי משתנה, ויש נשים ויש מחזרים ויש את הבית ויש את מחוץ לבית, ויש ריגושים ויש ציפיות (שנועדו אולי רק לכריות) …

יהיה זכרה של פליציה מבורך… (אני מצרף את תמונתה בבלוג).

זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 6 בדצמבר 2012

"מחזרים של פעם" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחצו על הכפתור למטה להאזנה.

פליציה שטנדיג הי"ד

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

אולי עדיף שהסיפור הסתיים כך ולא בצורה אחרת- צפויה.
קיימת סקרנות להגיע לסוף הסיפור החמוד הזה.
תודה שוקה על הסיפורים המקסימים שאתה מביא לנו.

אכן סיפור מקסים וכל אחד יוביל אותו כיד הדמיון…
תודה רבה וסופ"ש נעים
שרה

נהדר
ואומרים שגברים ………………..
תודה (:

עולם, כמנהגו היום, נהג גם בעבר (טרם המלחמה לא צפו התרחשותה) ומערכת היחסים בין גברים לנשים לא השתנתה. אולי התמימות והתום לא אותו הדבר, בהכללה, אך הבסיס נשאר.
התנהגותו של הגבר מזכירה לי ארוע אישי משנת 1988: בביקור בפריז, אצל קרובי משפחה רחוקים הבעל עסק במסחר בבגדי נשים. רכשתי מספר פריטי לבוש עבור אשתי (לא הצטרפה). בקשתי מאשתו, שדמתה בעיניי במימדיה לאשתי, שתמדוד את השמלות, לראות האם הן הולמות אותה. בשובי ארצה מה רבתה אכזבת שנינו שהלבוש היה קטן וצר, וחסר שימוש. כנראה, במרחק מעבר לים, דמותה של אשתי קטנה.

היי שוקה,
נהניתי לקרא את הסיפור החמוד/משעשע, מאז ומעולם היו ציפיות (לא לכריות כמובן)לפעמים מתגשמות/מתיישמות ולפעמים בכלל לא בכיוון, אז בסיפורון הזה הם לא היו באותו כיוון………..
תמיד נעים לקרא את סיפוריך ויש לי תמיד ציפיות לסיפורים הבאים.
שיהיה לנו סופ"ש נעים וחמים,
תודה,
ריקי

אין מה לומר- הפואנטה פה הפוכה מהמצופה כמובן בלב הגיבורה המקווה לרומן לוהט וקצר אולי. (וגם לצפיות של כמה קוראות נאיביות).
ההיפוך פה מוביל לחיוך של "אל תצפי ליותר מדי אפילו אם נעלת נעליים חדשות לרגלייך היפות. אבל אולי כל ההפסד היה של אותו גבר שקסם לך ואת לא לו?….. חזרי הבייתה וצפי להרפתקה אחרת ביום מן הימים. אף פעם לא מאוחר מדי. כך אני הייתי אומרת לה ליד כוס קפה מתוק….

איזה יופי.
מרגש מעניין ומצחיק
כמה מפתיע.
תודה שוקה.

שוקה , חג חנוכה שמח ומלא אור !!
הרעיון שאתה מביא הוא : לגרות , להעלות מחשבות לנתח נושאים שלמעשה הם מחיי יום יום ואנשים זקוקים לזה ועל זה תודה לך , לעצם העינין הספור מושך שהאישה שיצאה להתעורר , לנשום קצת אויר אחר ולחוות גם התרגשות מעוררת , נתרקה הדלת בפניה , אני הייתי אומר שהגבר לא היה חייב להקרא בוגד באשתו אם היה מבלה איתה . ביי עומר

פליציה שטנדיג הי"ד ובעלה יעקב ז"ל היו חברים בקהילה היהודית בקרקוב, ואנחנו – חברי ארגון יוצאי קרקוב בישראל – מוקירים את זכרם. האם אוכל לפרסם את הכתבה בבטאון החודשי של ארגון יוצאי קרקוב המגיע ל-2,000 איש?

שוקה היקר
נהנתי מאוד מההופעה שלך וסיפוריך אתמול בכנס העסקים ביובלים
במשגב. ניגשתי אליך וסיפרתי שגם אני עוסקת בסיפורים. אני כותבת סיפורי חיים ומוציאה ספרים ושומעת סיפורים מדהימים.
אשמח לשתף איתך פעולה.
אני גרה בכרמיאל.

בברכה
סמדר ויצמן

הי שוקה,
תודה על הסיפור, כנראה שהרצון לחיות ולהיות נאהב חזק מכל מלחמה וכאב, ובעצם האהבה חזקה מאיתנו.
תודה על הסיפור

סיפור נחמד אך לדעתי מתגמד לעומת שאר הסיפורים מכיוון שהמסר קצת שלילי.מה אנו למדים מכך?שהעולם תמיד היה קצת מעוות ,הנשים תמיד פזלו הצידה אך מה שכן מיוחד בסיפור כאן הוא הגבר המדהים שכל כך אוהב את אשתו ושומר לה אמונים,זה זן נדיר של ג'נטלמנים אמיתיים.כדאי לחנך את הדור שכדאי לו מאוד לשמור אמונים לבן הזוג(גבר אישה, לא משנה).מה שאגיד אולי יקומם אך צריך להסתכל לאמת קצת לתוך הפנים ולהגיד: אני מבין מדוע בחברות שמרניות כמו היהדות והאסלם(אצל האסלם קצת יותר קיצוני) עשו סייגים לאורך השנים ו"שמרו" על הנשים כי הן כנראה מועדות לפורענות ברגע שהן "חופשיות",כמובן שאני לא מצדד בדיכוי נשים אך יחד עם זאת , שמרנות של פעם לא תזיק ואולי תמנע סטטיסטיקה כה קשה של 50 % גירושים.

היי שוקה,

כרגיל, אני נהנית לקרוא את הסיפורים שאתה מביא וממתינה בקוצר רוח, אחת לשבועיים.

הסיפור שהבאת הפעם, מראה בפעם המי יודע כמה, עד כמה איש אינו מחוסן מהצורך לאהוב ולהיות נאהב.

תודה!

היי שוקה,
קראתי את הסיפור ואת כול התגובות היפות.
כמובן שחייכתי, סיפור חביב וקליל עם סיום מפתיע לחלוטין – אהבתי.
תודה על הזיקוק.
מעריכה מאוד- שולי.
אגב, אני שמחה שאתה מופיע (כנס עסקים ביובלים), לפי סמדר ויצמן, אני בטוחה שהיה לכולם כיף לחוות את סיפורך באופן חי. איש רב פעלים- כול הכבוד.

שוקה יקירי,
סיפור נהדר אשר הלך והתפתח לסקרנות מה הלאה…ועוד…
הסוף מבריק ביותר, מיוחד וכל הכבוד לבחור…מודה מקרב לב על סיפורים כה מדהימים.

שבוע טוב, מבורך, פורה וקסום שיעבור לכולנו.
בהערכה רבה, מחכה כבר לסיפור הבא,
רבקה.

הסיפור כמשל טווה לנו אריג ארגמן ובסופו של יום
ממהר לדהות ומשאיר אותנו פעורי פה……..
סיפור על ג׳נטלמן מהסוג הנדיר …..
יפה וכתמיד מעניין.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)