סיום מערכות יחסים

לפני הרבה מאד שנים החלטתי לעזוב מקום עבודה בגלל חילוקי דעות עם המנכ"ל. זה היה מנכ"ל חדש שהחליף את הקודם, ומהר מאד הבנתי שדרכו אינה דרכי, שערכיו אינם ערכיי והחלטתי להמשיך דרכי במקום אחר. הודעתי לו על רצוני לפרוש והבהרתי בישירוּת, אולי תמימה, שסיבותיי נובעות מדרכו השונה מדרכי. יכול להיות שהיום הייתי נוהג בפחות ישירוּת. היו לו כל הסיבות שבעולם לכעוס עלי – על הנטישה, על הביקורת כלפיו, ועל הסיכון שזה יהווה סחף לנטישה אצל אחרים. הייתי אז מנהל בכיר באותה החברה והגשתי רשימה של בקשות לתנאי הפרישה, רובן כספיות. לא ציפיתי לקבל את כולן. הוא קרא לי לחדרו עבר אתי על הרשימה וכמעט ללא היסוס אישר לי כמעט את כולה. תהיתי מדוע נהג כך כי הרי גם אם היה מאשר פחות הייתי מרוצה, אבל עם השנים למדתי להעריך את נדיבותו דאז ואולי אפילו לחקותו בהמשך דרכי כמנהל. עובדה שמאז חלפו עשרות שנים, ואת התנהגותו זו אני זוכר עד עצם היום הזה. הוא ויתר על נקמנות, הוא ויתר על מריבות, הוא כיבד את עברי בחברה וזכה בתמורה לעזיבתי כידיד ולא כאויב.

הסיפור הקטן הבא יכול לשמש כתזכורת מחויכת בהקשר הנ"ל. הסיפור הוא מספרו של ד"ר אורי בן נשר – 'ניהול בעזרת מטאפורות'. 

 

לאשה אחת היה חתול מחמד במשך שנים. היא פינקה אותו, אהבה אותו, אפילו דיברה אתו כאילו ויש להם שפה משותפת. בעלה לא אהב במיוחד את החתול, בלשון המעטה, אבל איך שהוא החזיק מעמד עד שיום אחד פקעה סבלנותו, והוא החליט לנקוט בצעד ולהיפטר מהחתול.

למחרת, רעייתו איננה בבית, הוא מכניס את החתול למכוניתו, מרחיק כעשרים רחובות מביתו ונוטש את החתול על המדרכה. הוא שב לביתו שמח וטוב-לב, ומופתע לחלוטין לראות החתול שנוא נפשו כבר בבית, מלקק בנחת שמנת שהכינה לו רעייתו.

הוא לא מוותר. למחרת הוא מכניס את החתול לרכבו, פעם נוספת, הפעם מרחיק לכת, לא עשרים רחובות מביתו הוא נוהג אלא עשרים קילומטר, ונוטש את החתול בחניון ציבורי שראה.

הוא שב לביתו, רק כדי להספיק ולראות את החתול הזריז עולה במדרגות הבית, נכנס דרך הדלת הקטנה שלו (דלת החתולים) ורץ במהירות למטבח.

וכך חזר הדבר שוב ושוב ולא עזר כל כמה שהתרחק מהבית החתול תמיד חזר.

חבר יעץ לו להרחיק בדרך מסובכת, דרך לא דרך, חוצה נהרות, הרים ויערות וגם השאיל לו את מכוניתו המהירה כדי שיוכל לחזור מבעוד יום.

יצא הבעל לדרך עם שחר, כיסה את ראשו של החתול בכיסוי והניח אותו ברכב בקופסת קרטון.

בערב בושש הבעל לחזור. בשעה מאוחרת אשתו מתקשרת אליו מודאגת: "איפה נעלמת?" היא חוקרת.  הבעל מעברו השני של הקו שואל אותה בקול לחוץ: "תגידי… האם החתול בבית?"

"בוודאי" השיבה לו אשתו " מדוע אתה שואל… היכן אתה?"

שתיקת הפתעה מצדו השני של הקו. ואז… "עשי טובה," אומר לה הבעל: "הרי יש לך דיבור עם החתול את מבינה את שפתו, ראי שאינו כועס ואם הוא מוכן להסביר איך הוא חזר הביתה. אני כבר שעות מסתובב ואין לי מושג איך למצוא את הדרך חזרה..".

(מתוך "ניהול בעזרת מטאפורות" של דר' אורי בן נשר)

 

 

אז אולי כדאי להתייחס בכבוד גם לאלה שאינם אהודים עלינו במיוחד… והרי שמירת טינה בסופו של דבר מזיקה במיוחד לנו. ובכלל, העולם הוא עגול אומרים במחוזותינו ולך תדע אם לא תהיה זקוק פעם לחתול להסביר לך את הדרך חזרה…

וככל שהשנים עוברות אני למד את זה יותר ויותר. שכדאי וחשוב להיפרד בדרכים הוגנות… מעובדים שעוזבים, משותפים עסקיים… ומדוע לא גם בני זוג שנפרדים… בבחינת 'זכרתי לך חסד נעורייך'?

זיקוקין די-נור

שוקה, יום חמישי 22.10.15

"סיום מערכות יחסים" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור התחתון להאזנה.

 

 

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

מזלך. בארץ לרוב אין תרבות פרישה, היחס לפורש לגמלאות מחפיר, משפיל ודורסני על דרך האמרה "הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת".

מזכיר את המשפט:
שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו…
לעולם אין לדעת מתי נזדקק שוב לשרותיו של אחר.
תודה
שוקה

שוקה יקר,

א ה ב ת י את המשל והנמשל,
מאוד מודה לך על סיפורים נפלאים כתמיד,
בהערכה ענקית,
רבקה אביב.

Very good message Shuka, filled with wisdom. I heard this qouat somewhere and it touched me," kindness is a language a blind person can see and a deaf person can hear".

Thank you for sharing those very meaningful stories.
Orly

סיפור ועוד… זוהי ההרגשה כשקוראים את הסיפורים שאתה מביא. גם אם שמענו אותם פעם, הרי שאתה מוסיף משלך וזה עושה את ההבדל. כמו חברתי רבקה אביב, אני מאד נהנית מסיפוריך ואת הסיפור על חשיבותה של שיחת טלפון (מהמורה), העברתי לפרסום, לאחר קבלת אישורך, באתר האינטרנט של עמותת "ידיד לחינוך", ומי שקרא אותו, אמר שהוא סיפור מחכים וחשוב.
כן ירבו סיפורים קטנים, גדולים ואנושיים.

תיארת במדויק, מילה במילה, את הדרך שבה אני מנסה לחיות את חיי. עד היום (מלבד אחד), כל האקס-בני זוג שלי נשארו איתי בקשר (מי יותר- מי פחות, אבל לא בגלל כעסים), אם אצטרך, לא אהסס לרגע להתקשר לבעל לשעבר שלי שיעזור לי להחליף גלגל. את כל מקומות העבודה שלי עזבתי ברוח טובה ובלי לשרוף גשרים.

אני חושבת שתמיד, אם אפשר, צריך לסיים יפה.

עבדתי הרבה שנים בחברות מחשבים ולא פעם פוטרו\התפטרו אנשים בנימה זועפת בהרגשה שתרמו הרבה והתמורה לא הייתה הולמת.
לחלקם שלחתי את: הדרך לאיתקה – קונסטנדינוס קוואפיס (חפשו באינטרנט).
רצוי להודות שהדרך שעשינו בזמן העסקתינו בחברה תרמה רבות להתפחותינו אפילו אם הסיום היה מאכזב.
ואולי אין זה מתאים לכל אחד. אך היצירה\הפואמה נפלאה.

איתמר

הקשבתי לך בתכנית- זיקוק נהדר מלא בחכמת חיים ומוסר השכל. מהתנהגותו של המנהל ניתן ללמוד כל כך הרבה…ובכלל נדיבות ואדיבות – תמיד עושים את העבודה!!! והסיפור על החתול- נהדר.
תודה לך שוקה ושבת שלום.
נהניתי מכל שנייה.

שוקה היקר,
אהבתי מאוד את הזיקוק; את המשל ואת הנמשל.
מחיאות כפיים לך והלוואי שכל המנהלים יאמצו את הדרך.
בהערכה רבה,
ירדנה

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)