פיסות טישיו

אבינועם הרש, שאיני מכיר, הוא מחנך ויזם חינוכי העובד במינהל החינוך הדתי שבמשרד החינוך. הוא מעביר סימנריונים בנושאים שונים כמו מנהיגות, סולידריות חברתיות, עוצמתו של היחיד וכ"ו. וכך הוא מספר:  

ראיתי אותו בסמינריון האחרון. שקט, צנוע, בלי פצצות התאורה שבדרך כלל מלוות נערים בגיל ההתבגרות –  "היי עולם! שופוני. אני כאן"! משהו בנער הזה הזכיר לי את הציטוט שמקורו אינו ידוע: 'טפס על הרים לא כדי שיראו אותך, אלא כדי שתוכל לראות את האחרים…"

שמתי לב למשהו מוזר בנער. חריג בנוף. בהתחלה לא ידעתי בעצמי איך להגדיר את זה, בטח לא בפעם הראשונה כשכולם נכנסו באלגנטיות לחדר האוכל והוא העדיף להימנע מדחיפות.
גם בפעם השנייה כשנכנס לחדר לפניי ובלי שאגיד לו התחיל לסדר את כל הכיסאות כדי שהכיתה תהיה מוכנה לשיעור.
בפעם השלישית, כשכולנו יצאנו החוצה לעבר הקפה והעוגיות הבנתי מה העניין.
הוא הלך במסדרון לידינו ואז בשיא הטבעיות התכופף, הרים פיסה של טישיו שהייתה מונחת על הרצפה. אף אחד משאר הנערים לא ראה אותה בכלל. אודה ואבוש – גם אני לא.
מבחינתנו חתיכת הטישיו הזו הייתה שקופה. נעלמת. קונוס בהצגה הגדולה שמילאנו בה תפקיד של שחקנים מרכזיים. היא גם הייתה מנותקת לגמרי ממרחב הזמן והתודעה שלנו, כאילו הייתה שם מאז ומעולם וכאילו כך היא צריכה להישאר.
והוא… הוא התכופף… אחז בה… הרימה… ו… שם בפח. מיד הדביק את כל החבורה והמשיך להיות שותף בשיחה כאילו כלום.
בשלב מסוים קראתי לו הצידה.
"שמתי לב שהרמת את פיסת הטישיו," אמרתי לו, "אף אחד לא נהג כך, אולי חשבו שזה תפקידם של עובדי הניקיון?"

הוא הביט בי במבט טוב ואמר:
"סבא וסבתא שלי עלו מעירק. סבא שלי היה נגר ופירנס את המשפחה. סבתא שלי, לא ידעה קרוא וכתוב והיא עבדה בניקיון. אימא שלי תמיד סיפרה לנו איך שהיא הייתה חוזרת הבייתה עם כאבים בגב. אתה אולי ראית טישיו… אני ראיתי את כאבי הגב של סבתא שלי".
שתקתי. לא היה לי מה לומר. תקראו לזה הלם. דמעות נקוו בעיני. משהו נחנק לי בגרון.
אח"כ, כשהלך, שאלתי את עצמי למה לעזאזל לא ראיתי את פיסת הטישיו הזאת בעצמי?

וחשבתי שזה אולי מאותה הסיבה שלא ראיתי את מאות פיסות הטישיו הקודמות. מאותה הסיבה שבוודאי אמצא תירוץ ולא אעצור לסלק קרטון שנמצא על הכביש ומכריח נהגים לסטות ממסלולם.
ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה הייתי בגן ציבורי וחוץ מלהתבאס בקול ולמנות את החסרונות של ה'ישראלים המכוערים' שמלכלכים את כדור הארץ שלנו, אשכרה עצרתי הכול, לקחתי שקית זבל במעין מבצע ניקיון אישי. ולא נהגתי כך.
הנער שהרים את פיסת הטישיו הזו, לימד אותי שלפעמים אתה מסוגל לראות 6/6 אבל בעצם אתה לא באמת רואה. הוא לימד אותי שאני יכול להתעלם מפיסת הטישיו, אבל לא מהעובדה שמי שירים אותה יהיה איש או אישה קשי יום. מישהו כאן יצטרך בסוף להתכופף ולפלוט אנחה על כאב הגב שלו… כמו הסבתא של אותו הבחור.
ואז הבנתי שאין זמן מתאים יותר מעכשיו בכדי להתחיל ולאמן את האינטליגנציה האכפתית שלי. להסתכל במרחב. להיות השינוי שאני רוצה לראות בעולם. לדבר פחות ולעשות יותר.
כי אלוהים, כך אנחנו יודעים, נמצא בפרטים הקטנים… באותן פיסות טישיו הזרוקות ברחוב.

(כך סיפר אבינועם הרש).

 

דברי אבינועם האירו גם אצלי פינות שְכוּחוּת.

לפני שנים רבות יצאתי עם עלמה צעירה, שחרחורת ונאווה כדברי השיר, והיתוודעתי להוריה. לימים הפכה הנערה לרעייתי. חמותי, אז בשנות הארבעים שלה, אישה נאה גאה ואצילית, הייתה מאד קרובה אלינו ולימים לנכדיה, ילדינו. רק לאחר שנים רבות שאלתי פעם את בכורי שאהב ספרים – 'האם סבתא גם מקריאה לך סיפורים לפני השינה?'

"לא." הוא השיב לי ותשובתו הלמה בי "… אני מקריא לה…"

ונפל לי אז אסימון בנקישה – היא אינה יודעת קרוא וכתוב. איש לא סיפר לי, כנראה ממבוכה. לימים הלכה ללמוד קרוא וכתוב, בניגוד לרצון בעלה, והעיזה לצאת ולחפש עבודה. עבודתה הראשונה והיחידה עד לפרישתה, הייתה חלוקת תה, קפה וכריכים במשרדי ההנהלה של בנק לאומי.  ומאז, בכל מקום בו הייתי נתקל במחלקת תה (היום כמדומני זה רק בבתי חולים) דמותה של חמותי הייתה עולה מול עיני, וחיוך והערכה רבה מיד היו צפים ועולים בי…

וחשבתי שזה סיפור ראוי לפתיחתה של שנת הלימודים והחינוך החדשה…

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 7 ספטמבר 2017

"פיסות של טישיו" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחצו על הכפתור להאזנה.

Parnas 308 Tissue 15.9.17

חמותי, ביום נישואַי.

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

זה מתחיל בזריקת טישו, וממשיך במסיבות הרס בבתי מלון, בגניבת חפצים מהחדרים,
בהכפשת שם ישראל והישראלים בכל העולם זה כבר בושה להגיד שאתה ישראלי…..
וממשיך בחוסר כבוד ל ״הדרתה פני זקן״, פעם אמרו ״חוצפה ישראלית״ כאילו זה משהו
טוב, היום זה הפך לדבר גס ומכוער ,גובל לפשע . נעלמה הבושה, וזה מדרדר ,לאלימות
של בני נוער, לדקירות ואין לזה סוף , אם לא נעצור את זה בחינוך טוב יותר.
בענישה ללא רחמים מי יודע לאן נגיע. אסור להסתפק באמירה ״יהיה טוב״

דן

כרגיל, שוקה, ריגשת,
יופי של סיפור ,והלואי שזה יביא לשינוי וכל אחד יהיה אדם יותר טוב ומתחשב בשני, בנימוס, בלי אגו, בלי מלחמות ,ואלימות, יישר כח , תמשיך כך
שנה טובה
שירה

הזכיר לי נשכחות מימי התיכון
גדלתי בבית של שוחרי ידיעת הארץ והטבע
בטיול שנתי, הלכתי והרמתי עטיפות שהיו מפוזרות בטבע
ראו זאת חברי לכיתה, הלכו לפני ופיזרו עטיפות

שבת שלום

לשוקה שלום-מאוד נהניתי מהסיפור שלך-לפני כמה שנים טילנו בשמורת טבע מערת הקשת-יוסף -כהרגלו הרים ניירות ודברים אחרים שהישראלי המכוער זרק בשביל. משפחה ערבית שהלכה לידינו שאלה אם הוא עובד של השמורה ותשובתו הייתה שהוא אוהב ארץ יפה ונקיה ולא קשה לו להרים והוא מטייל כמוהם. עכשוו הוא מחלים אחרי ניתוח קשה בפה ומחר אספר לו את הסיפור שלך-כל טוב ותודה מרותי מץ

הספור מרגש אך לא מבטיח דבר ממשי לחברה שלנו. כעם, איננו הולכים אחר ספורים מרגשים ככל שיהיו.
שימו לב למה שאמר הנער החכם הזה:
"אתה אולי ראית טישיו… אני ראיתי את כאבי הגב של סבתא שלי".
כדי שהחברה תשתנה הרבה אנשים צריכים לשנות תפיסתם.
וכפי שהוא מתאר, אמא שלו עשתה אצלו שינוי זה ע"י ספור כאביה של הסבתא בסוף כל יום. בספרה זאת לבנה חנכה האם וחינכה לבנה על רגישות לכאב הזולת.

זה לא קורה לעם שאין לו מנגנוני חינוך למבוגרים- מנגנונים שמגדילים הרגישות לזולת. כיצך תוכל לדעת שספורים נהדרים כאלה אינם אפקטיביים למרות שיש רבים כאלה והם מתפרסמים בערוצים מגוונים של תקשורת(לא רק אצל שוקה)?
פשוט מאד- תסתכל סביב ותראה מה שכיחות ההתחשבות בזולת ובמצוקתו.

וצר לי, שספורים מרגשים כאלו נוחתים רק בלבם של אנשים שכבר עוצבו במשפחה הגרעינית שלהם לרגישות כלפי הזולת וכאבו.
בניגוד לאחרים, אני לא חושב שהליקוי מצוי במנהיגות העם, אלא מצוי בעם עצמו בכמעט כל פרט בעם שלנו. וזה לא שהישראלי מכוער. לפי הבנתי הוא פשוט נטוש מבחינת מנגנוני חינוך ומופקר לכוחם של מנגנוני פרסום, תקשורת שמשום מה מאמינה שחשוב מאד להצביע על כל קמט בפרצופו של מצולם וכל רפש בהתנהגותו- בנימוק שזה יכול לסייע בתיקון המצב. גם שמעתי ששקיפות עוזרת לתקן, אך הנסיון והמחקר מצביעים על דוגמאות רבות הפוכות. שקיפות ושיקוף של כשלים מחנכים לחיקוי לא פחות משהם מסייעים לתיקון. למעשה מספר ניכר של מחקרים מצביעים על השפעה שלילית גורפת של חשיפה ושקיפות של התנהגות לא ראויה.

אם באמת סיפור זה חשוב לכם, אז יש להרימו כפיסת ניר מהרצפה וללכת איתו ככוח מניע לקדם מנגנוני חינוך למבוגרים (שידעו לתת מודל לצעירים) בהמוניהם.

תנועת ה"קבלה לעם", בחרה להקים מנגנונים כאלו על בסיס חכמת הקבלה, והם יכולים לתת לנו מסגרת והשראה להמשך פעולה בנדון.

יש לי סיפור דומה
עבדתי באותו מקום שבו עבדה חמותך
והייתי נשאר לעבוד בערב וראיתי בחור צעיר שבא לנקות
והוא היה בחור עם מראה קצת מעוות אבל עשה את עבודתו. יום אחד המנהל גם נשאר וראה את המנקה על מראהו הבלתי נעים.
אחרי שסיים את עבודת הניקיון הלך המנהל לבדוק האם נשארו ניירות על הריצפה שהמנקה לא אסף כמובן שהוא מצא.
הלך להתלונן על המנקה ויותר לא ראיתי אותו.
מאז אני מקפיד לזרוק תמיד לתוך הפח כדי שלא יבוא מנהל נוסף להתגולל על עובד הניקיון.
הלקח הוא לראות תמיד על מי ישפיע מה שעשינו או מה שחדלנו מעשות
תמיד תהיה דמות אנוש שתספוג ממחדלנו.

שלום שוקה,

סיפור מרגש שאפשר ללמוד ממנו איך צריך להסתכל על החיים,

אהבתי את המשפט "טפס על הרים לא כדי ליראו אותך, אלא כדי

שתוכל לראות את האחרים"

שבת שלום שנה טובה ומבורכת

שוקה יקר,
עכשיו ישבתי לקרוא את התגובות לסיפור. הכי אהבתי וגם דמעתי מתגובתו של בן מנחם.
יום טוב- משולי.

בהמשך לתגובתו של בן מנחם, מעניין אם המנהל היה מעז להתלונן על הממונים מעליו או על חזקים ממנו.
מנהל רע ועלוב כמותו וודאי ידע היטב למי להתחנף…
לצערנו יש רבים בריונים כמותו במחוזותינו.
גועל נפש!

החיים הם גלגל….פעם אתה למעלה ופעם למטה…

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)