קוביה של שוקולד

יקי פריד שלח אלי סרטון דוקומנטרי קצר מתוך סדרה שנקראת “Human” . הסדרה היא יוזמה של צלם ידוע בשם יאן ארטוּס-בֵּרטרָאנד ומהווה אוסף של סיפורים וצילומים מהעולם המאפשרים הצצה אל משמעות המונח 'להיות אנושי'.  הסרטון עצמו הוא מונולוג קצר ונוגע ללב של סופרת ומשוררת צרפתייה, ניצולת שואה בת 83 . היא מישירה מבט אל המצלמה ובשפה עשירה ורהוטה היא מספרת כך:

 

'שמי הוא פרנסין כריסטוף,' כך היא פותחת, 'ונולדתי באוגוסט 1933 . זו השנה שבה עלה אדולף היטלר לשלטון בגרמניה הנאצית.'

היא שולפת אז ומראה למצלמה את טלאי מגן הדוד הצהוב שבמרכזו מופיעה המילה Juif (יהודי). 'זהו מגן הדוד שלי' היא ממשיכה (אגב בצרפתית היא משתמשת במונח Etoile שפירושו כוכב והכוונה גם למגן דוד) 'היה עלי לענוד אותו על חזי כמובן, כמו כל היהודים. הטלאי גדול, לא? במיוחד עבור ילדה. הייתי אז רק בת שמונה.

כשהייתי במחנה הריכוז ברגן בלזן קרה לי משהו מדהים. הרשו לי להזכירכם שכילדים של אסירי מלחמה היינו בעלי זכויות יתר והרשו לנו לקחת אתנו משהו מצרפת. משהו קטן… שקית קטנה עם שניים, שלושה פריטים קטנים. אישה אחת לקחה שוקולד, אחת לקחה סוכר, אחרת לקחה מלוא החופן אורז. אמי ארזה שתי חתיכות שוקולד. נשמור את זה לְיום – היא אמרה – ליום שבו אראה אותך מתמוטטת ובאמת זקוקה לעזרה. אז אני אתן לך את השוקולד הזה ותרגישי טוב יותר.

אישה אחת, אסירה כמונו במחנה, הייתה בהריון. אי אפשר היה להבחין בהריונה כי היא הייתה כל-כך כחושה. אבל הגיע היום ואחזוה הצירים והיא הלכה יחד עם אמי לאחראי על הביתנים. לפני שהן הלכו אמי פנתה אלי ואמרה: 'את זוכרת את השוקולד ששמרתי לך?'

'כן, אימא' עניתי לה.

'ואיך את מרגישה?'

'בסדר אימא, אני אהיה בסדר.'

'טוב, אז אם הכול בסדר אתך, הייתי רוצה לתת את השוקולד הזה לגברת הזו, לחברתנו הלן. ללדת כאן זה לא יהיה קל. היא עלולה למות. אם אתן לה את קוביית השוקולד… זה עשוי לעזור לה.'

'כן אימא,' אמרתי לה, 'תני לה.'

הלן ילדה את התינוק… יצור זעיר וכחוש. היא אכלה את השוקולד והיא לא מתה. היא הוחזרה לצריפים. התינוק אף פעם לא בכה… אף פעם!!! לא שמעתיו אפילו מייבב.

ששה חודשים לאחר מכן שוחרר המחנה. מישהו התיר את הסמרטוטים בהם היה עטוף התינוק ואז.. רק אז הוא החל לצרוח. זה היה בשבילו כאילו הוא כרגע נולד.

לקחנו אותו חזרה לצרפת, יצור זעיר וחלשלוש שכזה בשביל תינוק בן ששה חודשים.

חלפו השנים.

לפני מספר שנים  שואלת אותי בתי: 'תגידי אימא, לו לכם המגורשים היה פסיכולוג או פסיכיאטר כשחזרתם מהמחנות, וכי זה היה מקל עליכם?'

'ללא ספק' עניתי לה, 'אבל לא היה לנו. אף אחד לא חשב על מחלות נפשיות. אבל… נתת לי רעיון טוב – נארגן הרצאה בנושא הזה.'

ארגנתי הרצאה סביב הנושא – "לו לניצולי השואה היה ייעוץ פסיכולוגי בשנת 1945, מה היה קורה?"  ההרצאה משכה קהל רב. ניצולים מבוגרים, היסטוריונים ופסיכולוגים, פסיכיאטרים, פסיכוטרפיסטים… מאד מעניין. עלו שם רעיונות רבים… זה היה מצוין.

ואז… אישה אחת עלתה לבמה, אל הפודיום ואמרה: 'אני גרה במרסיי שם אני עובדת כפסיכיאטרית. ולפני שאשא את דברי אני רוצה לתת משהו לפרנסין כריסטוף, מארגנת היום הזה.' (במילים אחרות, הכוונה הייתה אלי). היא הכניסה את ידה לכיסה, הוציאה משם חתיכה של שוקולד, הגישה לי אותה ואמרה: 'אני היא התינוקת.'

(מתוך עדות אישית של פרנסין כריסטוף שאת תמונתה אני מצרף בבלוג. מצורף גם הסרטון בן ארבע הדקות, שווה צפיה. תרגמה לעברית שרית שץ, שלח אלי יקי פריד)

 

 

מעשים קטנים של טוב לב… נגיעות קטנות באנשים… אנושיות…

 

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי 25.2.16

"קוביה של שוקולד" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור התחתון שמתחת לסרטון להאזנה.

Francine Christophe

Francine Christophe

 

 

והנה הסרטון

[fbvideo link="https://www.facebook.com/HalleluHeb/videos/1652533201684284/" width="500" height="400" onlyvideo="1"]

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

שוקה…
מעבר לדמעות על הסיפור הנפלא והדרך שלך לספר אותו, אתה מכניס לי בכל פעם "אגרוף מעורר בבטן" כדי להזכיר לי כמה חשוב שאמשיך להיות נדיב ומכיל, כמה חשוב להיות ער לצרכים של האחר מבלי לשפוט אותו.
אנשים כמוך יוצרים עולם טוב יותר סביבם, ואני זכיתי להכיר אותך.
ד"ש מכולנו כאן.

שלחה אלי מישהי העוסקת בתרגום ועריכה של ספרים ובקשה להשאר בעילום שם:
בעניין הטלאי הצהוב. בצרפתית קראו לזה, כפי ששמענו בסרט, כוכב – ETOILE.

ויש ספר מפורסם של פטריק מודיאנו, זוכה פרס נובל לספרות בשנה שעברה, LA PLACE DE L'ETOILE.

שם הספר מבוסס על אנקדוטה יהודית:

ביוני 1942, בפריז, פונה קצין גרמני אל בחור ברחוב ושואל אותו:

סליחה, אדוני, איפה ה-PLACE DE L'ETOILE? (שפירוש "כיכר האטואל" וגם: "המקום של הכוכב/הטלאי").

והבחור מצביע על צד שמאל של חזהו.

סיפור קשה לתרגום, ונדמה לי שבגירסה העברית של הספר אפילו לא תרגמו את זה.

מדהים!
כל פעם אתה מביא לנו סיפור מרגש אחר.
תודה שוקה!

להפיץ בכל העולם

וואו שוקה! תודה!…….רגשת עד דמעות.

הדמעות יורדות בלווי ריגושי מטלטל בשמי ובשם חברי שאני זוכה להקריא להם זיקוקים מרגשים.
תודה מקרב לב.

תודה מעומק הלב!

מרגש מאוד, תודה על הזיקוקים שאתה מביא! אני גם מקשיבה לזיקוק ביום שישי ברדיו.

ואו מרגש מאוד …
חשוב להדגיש אני לא מפספס אף סיפור ברדיו ביום שישי ,
הילדים שלי קוראים לי דומם בזמן הסיפור (אסור להפריע לי) .
אגב , לאחרונה ראיתי סרט ישן שנקרא "הטבעת" למי שלא ראה שווה לספר את התקציר שלו – סיפור מדהים בפני עצמו .

שוקה היקר,
סיפור אמיתי על נדיבות מצילת חיים.
מרגש עד דמעות ממש. תודה !!!

הקשבתי לך ברדיו לסיפור המרגש הזה מהחיים. אנשים שערים למצוקתם של זולתם ומגישים עזרה, הם האנשים שתמיד ריגשו ומרגשים אותי ונותנים תקווה להאמין שיש טוב בעולמנו.
תודה שוקה על זיקוק כה יפה ומרגש.
אהבתי את התגובה של זאת שרצתה להישאר בעילום שם.

אני הייתי מאוד מעונינת לקבל סיפור מדהים ומרגש זה באנגלית
כדי שאוכל לשלוח אותו למספר אנשים דוברי אנגלית
תודה-יעל

מקריות, מזל ושאר פלפולי מילים היא הדרך של הקב"ה להישאר אנונימי.

איזה סיפור יפה ומלמד,

תודה, יהודה

מקריות ומזל הם דרך האקראיות, המתמטיקה, הסטטיסטיקה וההסתברות.
זה המוח שלנו, מערכת עיבוד מידע משוכללת, שבוחר לסנן, להתמקד, לזכור ולחפש משמעות רק בחלק מהמידע הרב בעולם כאוטי, שמתאים לעמדותיו, אמונותיו ותפיסת עולמו.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)