קונצ'רטו לאגרוף


האם גם אתם חווים לפעמים כעס מסוים שהופך לזעם מתפרץ על העולם, ואז אתם כמהים לכלים לשלוט בו ולרסנו?
מיקה אלמוג היא עיתונאית וסופרת. את טורה בעיתון הארץ המירה לטור קבוע במוסף השבועי של ידיעות אחרונות. לאחרונה קיבצה את סיפוריה בספר ביכורים, בשם 'ציפייה'. הנה תקציר מאחד מסיפוריה שאהבתי המתייחס לרישא של דברי:

 

 מיקי הקדים, תמיד עדיף להקדים, והנה חנייה מתפנה קרוב לקפה ומיקי מציין לעצמו: סימן טוב. מתברר שאין שולחנות, ייקח חצי שעה. הוא חוזר למכונית, מציץ בסקיצה שהכין לרוני ולאוֹרי. אם יבחרו בו לתכנן את בֵּיתם זה מסדר אותו לְשנה, יוריד את הלחץ.

הוא יוצא מהאוטו כשהם מגיעים. אוֹרי זו האישה. המארח לוקח תפריטים ומחייך למיקי: "בואו."

"למה הם לפני?" קול מרעים של גבר עולה מימינם. המארח התקדם אז הגבר פונה למיקי: "למה אתה חותך אותי?! בגלל אנשים כמוך המדינה הזאת נראית ככה…!"  הוא בשנות החמישים שלו, בגדים ממותגים, שעון יקר.

רוני ואוֹרי התקדמו לשולחן, כנראה לא שמעו. מיקי מסתכל לרגע על האיש… ומתעלם.

הוא מרגיש טפיחה על כתפו, מסתובב ופוגש את פניו של האיש, האונס אותו לרגע של אינטימיות דוחה. מיקי מרגיש איך דמו גועש. האיש משחרר את מיקי מהמבט רק כשהמארח חוזר ואומר לו, "יש לי שולחן בשבילך, כמה אתם?"

מיקי מתיישב ולא מצליח למצוא תנוחה נוחה. "אז מה שלומכם?"

אוֹרי רופאה, חזרה ממשלחת סיוע בפיליפינים, ורוני התלווה אליה לצלם. מאז האקזיט השני הוא בעיקר מצלם.

מיקי מנסה לשקוע לשיחה, הפגישה הזאת קריטית, אבל במחשבותיו… הגבר מהכניסה. מה עורר בו חמת זעם? למה דחף את פניו המאדימים קרוב למיקי? מיקי רוצה לגשת ולשאול. הוא מתנצל בפני מארחיו וקם: "ראיתי מכר בכניסה."

 

כשמיקי מגיע אליו הגבר בדיוק מתיישב עם חבריו. מיקי מחכה שהגבר יַפנה אליו את מבטו.

"סליחה שאני מפריע," מיקי אומר, "רק רציתי לשאול – למה? "

הגבר מתרומם, כמו קודם, קרוב מדי.

כבר כילד מיקי היה הולך מכות. אחרי שחטף כמה פעמים הוא למד להחזיר, למד להקדים מכות למכות.

"תגיד לי אתה, אתה דביל?"

מיקי מודע לקרבה של השולחן שבו מחכים לו רוני ואורי. שבו מחכה העתיד שלו. אבל הוא עונה: "אני הדביל?"

הגבר רוכן קדימה ומיקי מרים את ידו – לבלום… ואז זה קורה. עשרים השנים שמפרידות בין מיקי לפעם האחרונה שהלך מכות נפרמות למולו. האגרוף של הגבר מתקרב לו לפנים והוא מתכופף. המיומנויות הישנות מתייצבות – האגרוף מתעופף לאוויר הריק, ובאחת הכול בתוכו משתחרר – הוא תופס את האיש בצווארון חולצתו היקרה, ונוגח במצחו. הגבר עף לאחור, ומיקי תופס אותו שוב ומטיח את גופו הגדול בוויטרינה עם הקינוחים, והזכוכית נשברת ומקרוּנים בצבעי פסטל נמרחים לאיש על הגב.

הם יקרים המקרוּנים– הוא יודע כי לפני שבוע רצה לקנות לנטלי, אשתו, שמתה על העוגיות האלה, והמוכר אמר: "מקרוּנים, 133 שקלים לקופסא." "פאקינג 133 שקל בשביל עוגיות," אבל התפדח לא לקחת לאשתו שאוהבת.

בום! – הגבר תוקע רגל במפשעה של מיקי שמתנפח מעוצמת הכאב והזעם. – בום! – הוא מנחית אגרוף, וחושב על זה שלמד אדריכלות, ותכלס מבלה בעירייה להשיג היתרים. טראח! – עוד אגרוף, על שהוא בדירה שכורה בעודו בונה לאחרים.  "תספורת? מוותרים להם על מיליונים, ולנו לא מוותרים על דו"ח חנייה??? אז בגללי המדינה הזאת נראית כמו שהיא נראית???!"    והוא אוחז בצווארונו של הגבר ומטיח אותו שוב בוויטרינה. הגבר לא זז. מוטל דומם בלב הוויטרינה והקרם מתערבב בדם. מיקי עוצר. נושם. הצלעות שלו כואבות.

בתא השירותים מיקי שוטף פנים, מביט במראה, וחוזר לשולחן בדיוק כשהקפה והעוגיות שהזמינו מגיעים.

"הכול בסדר?" אוֹרי שואלת ומניחה יד רופאתית על ידו של מיקי, ולרגע נדמה לו שתשלוף סטטוסקופ.

"אז מה אתם אומרים על הסקיצה?"

הם אוהבים. נלהבים ממש והוא השותף שהם רוצים. הם לוחצים ידיים והוא נבוך לגלות שדמעות מדגדגות באפו.

ביציאה מיקי אומר, "אני אפרד מכם, שכחתי משהו בפנים."

 

הם הולכים, ומיקי נכנס חזרה וקונה קופסה קטנה עם סרט כסף ובה ארבעה מקרוּנים צבעוניים.

הוא ניגש לשולחן של הגבר מהכניסה, שיושב שם נינוח ומשוחח עם חברים, ומניח לפניו את הקופסה.

"תקשיב," הוא אומר, "הגעתי חצי שעה לפניך וחיכיתי לשולחן באוטו. אי הבנה, זה הכול. תהנה מהמקרוּנים, טעם גן עדן."

הגבר מחייך אליו, מופתע. סימן טוב.

(תקציר הסיפור מסיפרה של מיקה אלמוג, 'ציפייה', בהוצאת זמורה ביתן)

 

סטיבן קובי מצוטט באמירה, שאני מאמין גדול שלה: "בין גירוי לבין תגובה יש מרחב, ובמרחב הזה יש לנו את החופש לבחור."

והנה, מיקי שבסיפור, לקח את הזעם הפנימי שהשתולל במחשבותיו ואת המכות שחווה בדימיונו ובחר לא להוציאם אל הפועל והסיט אותם לנתינה מעודנת ומקורית.

וכי נשכיל לעשות כך כולנו?

זיקוקין די-נור,

שוקה, יום חמישי, 25.1.2018

נ.ב. – גילוי נאות, מיקה אלמוג היא בתהּ של בת דודתי…

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

יפה מאוד שבסופו של דבר היה הסבר להתנהגות הזו.
תודה שוקה על הסיפור.

היא לא רק בת דודתך , היא הנכדה של סוניה ושמעון פרס ז"ל? קראתי עליה – לא זוכרת איפה – כנראה שיש לכם גנים משותפים . מקווה שאינני טועה.

והלוואי "נשכיל לעשות כך כולנו"!
במיוחד לאור מה שקורה בימינו !!!!

היי שוקה,
ממש אהבתי את התנהגותו האצילית של מיקי ואת כוח ריסון היצר שלו שבזכותו יצא מהמצב שידו על העליונה…אנושיות זב כול הסיפור!
מקסים ואגלגל את זה בהזדמנות הלאה…
תודה על הזיקוק הנפלא.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)