קשרים מהחלון

כשילדי היו קטנים והיינו נוסעים לתוּר את הארץ הייתי נוהג ,כמעשה קונדס, בחולפנו על פני מישהו, להוציא את ידי מהרכב ולנופף בהתלהבות כאילו והוא מכר. "תראו הוא יחזיר לנו נפנוף." הייתי אומר לילדים. מרבית האנשים יחזירו לך נפנוף. כנראה מתוך מבוכה שלא תחשוב שהם לא זיהו אותך.

מתברר שאיני המשוגע היחיד. הנה בתרגום שלי מאנגלית סיפור נוגע ללב מתוך סדרת ספרונים אמריקאית שנקראת 'כחוט השערה'. זוהי הוצאה לאור בבעלות בחור ישראלי בשם איתן בטאט ורעייתו סטייסי:

הכול החל בתמימות, מספר מייקל סמית'. לפני שנים עבדתי במשרד שחלונותיו הגדולים השקיפו מקרוב על כביש עילי עמוס.  יום אחד ואני ליד החלון, מישהי מאחד הרכבים יצרה אתי קשר עין – ובטבעיות נופפתי לה. הצטחקתי כשראיתי אותה מסובבת ראשה וממשיכה להביט, תוהה אם אנחנו מכירים. וזו הייתה תחילתה של שנת 'קישרי החלונות'.

מידי פעם ברגע של שקט, הייתי נעמד מול החלון ומנופף לנוסעים שהביטו למעלה. מבטיהם התמהים גרמו לי לחייך והקלו מלחץ העבודה. שעות העומס אחר הצהריים סיפקו לי הרבה ניפנופי ידיים לסיום היום. בהדרגה התהדק הקשר עם נוסעים קבועים בכביש. היה נהג משאית שנהג להבהב בפנסיו הצהובים, אשת עסקים שהחזירה ילדיה מהגן, והיה האוטובוס מהרציפים שעבר בשעה ארבע וארבעים ונוסעיו היו מאוהדַי הגדולים.

כשנפנוף היד שיעמם, הצבתי שלט “Be happy” או חבשתי כובעים  מנייר, וכשהגיע חג המולד הוספתי תחפושת סנטה קלאוס מאולתרת. אנשי האוטובוס נופפו לי בפראות והילדים עם אמם חייכו אלי. לא ידעתי זאת אז, אבל מתברר שהקשר עם אוהדַי הזרים הלך ונוצק.

באביב אשתי ואני ציפינו לילדנו הראשון. רציתי שהעולם ידע אז לפני המועד המשוער הצבתי שלט בחלון בזו הלשון: “Twenty five days until 'B' day”

אוהדַי הציצו בשלט, מושכים בכתפיהם כלא מבינים. למחרת השלט הכריז על 24 יום, וכל יום ירד המספר, מבלבל את החולפים בכביש.

יום אחד הופיע שלט באוטובוס “What is ‘B’ day?” ואני רק נופפתי בידי וחייכתי.

ביום השמיני לפני תאריך הלידה שיניתי בשלט את ה 'B' ל Baby וכך כולם ידעו במה מדובר. כמות העוקבים שלי כבר כללה כעשרות אוטובוסים ורכבים. כל ערב הם הביטו, מחכים לדעת אם אשתי ילדה. כולם התאכזבו כשאחרי השלט שהכריז על אפס ימים, לא הגיעה הודעה על הלידה.
למחרת הצבתי שלט – "יום 1 איחור ביום הבייבי" – והשמתי עצמי בחלון כמורט את שיערי.
באשתי אחזו הצירים לאחר ארבעה עשר ימי איחור ובתנו נולדה בַּבּקר שלמחרת. עזבתי את בית החולים בבקר, הלכתי לישון והגעתי לחלון המשרד בדיוק בזמן לפגוש את הנוסעים על הכביש. חברי למשרד, שידעו מכל הסיפור, הכינו שלט גדול מבד שכבר הונח על החלון – “I’ts a girl!” . נעמדתי בחלון עם עמיתיי, סיגרים בפינו, ונופפנו לעבר המכוניות. ואז הגיח מהעיקול האוטובוס מהרציפים. כשהוא הגיע למול החלון הוא נעצר… כך למרות התנועה העמוסה… כל יושביו נעמדו והניפו ידיהם. ואז זה קרה – משום מקום הופיע שלט גדול שמילא את כל החלונות על מחצית האוטובוס והכריז באותיות ענק “Congratulations!!” .

האוטובוס חידש את נסיעתו ונעלם, עוד ממכרי הזרים חלפו בכביש מרעישים בצופרים, מהבהבים באורות – כדי לברך, ודמעות ניקוו בעיני. רק אז הבנתי. בתי נולדה באיחור של שבועיים והרי האנשים האלה סחבו את השלט שהכינו כבר שבועות אתם באוטובוס, הרי לא יכלו לנחש מתי בתי תיוולד. וכל יום הם פתחו את השלט וגלגלו אותו חזרה.  המחשבה על הטירחה הזו של זרים רק כדי לברך אותי, גרמה לי לבכות.

שמונה חודשים עשיתי אולי מעצמי טיפש, מנופף מול החלון לזרים. אבל אולי גרמתי להם לחייך בסוף ימי העבודה הארוכים שלהם, עובדה… הם טרחו להביע את הערכתם ביום שִמחתי.

והיום הזה, לפני עשרים שנה, שינה אותי. רציתי אז בסך הכול להיטיב את יומי ולא שיערתי שזה יכול להשפיע על אחרים. מאז אני מרבה לחייך, אני מחמיא לאנשים ברחוב, משוחח עם אנשים במעלית – חלקם יחשבו שאני טיפש אבל אני יודע שיש סיכוי שאני עושה למישהו את היום ויום אחד הוא יאחז שלט שיאמר “Congratulations!”

(סיפר מייקל סמית', בסדרת הספרים 'כחוט השערה' בהוצאת קיווי, ארה"ב)

 

לא רציתי להוסיף מאומה אבל אז נזכרתי במשפט של מורטון מנדל, יזם ונדבן אמריקאי, בסִפרו "הסוד טמון באנשים": "החיים, בסופו של דבר, הם אוסף של מערכות יחסים…"

ברוכים השבים מחופשות הפסח,
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 20 באפריל 2017

"קשרים מהחלון" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחצו על הכפתור להאזנה.

292 Waving from the window 5.5.17

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

מדהים! לפעמים אין צורך במילים.
מספיקה תנועה אחת להבנת השני.
סיפור נפלא.
תודה שוקה.

וכמו שכל כך יפה ונכון ניסח נתן אלתרמן-

מזווית לחוצה ובדידות מרווחת,
מפגישה בסמטה, מנפנוף של מטפחת
עשויות שמחותיו של פרוור העולם.

{מהשיר "זווית של פרוור")

שלום שוקה,

המשפט שאמר מורטון מנדל כל כך צודק ומיטיב עם אנשים בכל מצב

אמי ז"ל תמיד אמרה לי "תחייכי אז החיים יחיכו אליך" ואני

נוהגת כך.

ערב טוב

חיה אהביה

נהדר .
אגב מכיון שהעולם מתקדם ויש לך כבר מאות עוקבים המחכים לסיפור חדש ומרגש . ועם תובנות שמשפרות אותנו כאנשים . היתי רוצה להמליץ על שדרוג קטן שיתן לכולנו וגם לך עוד מספר מטבעות של חסד .
האם שקלת לפתוח תוכנית פודקאסט .
אם אינך יודע במה מדובר אתה מוזמן להכנס לאתר http://www.icast.co.il/
שם תוכל להביון יותר .
אחד הפודקאסטרים המובילים בארת הינו רן לוי . אני בטוח שתוכלו להשתמע ואולי לעשות משהו יחד . לטובת העולם כולו 🙂

לשוקה שבת שלום–נהניתי לקראו את הסיפור ומחכה לשמוע אותו בקולך-כל טוב מרותי ויוסף מץ

שוקה שלום
ראשית תודה על הסיפורים שלך. אני נוהג להקריאם לזוגתי לפני השינה.

בשנת 73 הגעתי לקיבוץ כילד חוץ מהעיר.
כשהלכתי בשבילי הקיבוץ, קבלו את פני חברי הקיבוץ, שעדיין לא הכירו אותי, בשלום, בוקר טוב ערב טוב בהתאם לשעה. לא הייתי רגיל למנהג זה, אך השבתי תמיד למברכים. כשחזרתי לאחר 20 שנה לגור בעיר הולדתי, חסר לי מאוד הנוהג לברך את הניקרים בדרכי.
אורי

שוקה ידידי.
הסיפור מקסים !! והרבה פעמים נדמה לי שגם אני עושה שטויות בעיני ובעיני מישהו אחר זה נתפס מאוד מיוחד…, אז אולי החיים הם רק אוסף של "שטויות" שעושות למישהו טוב ?
תודה על ה"שטויות" שלך – אתה עושה לי רק טוב.

סיפור מקסים!!!
לעשות טוב למישהו/מי שהם מקבלים בחזרה טוב – ברוב המקרים….

מה שמוכיח בפעם המי יודע כמה,הדברים הקטנים הם הגדולים ובכוחם לשנות עולם .

שוקה שלום רב
רוצה לשתף אותך איך הגעתי לאתר ומה זה גרם לי !
אני מורה לחינוך גופני וחינוך תעבורתי מלמד במספר בתי ספר .בפסח האחרון
הייתי בהשתלמות במשך שלושה ימים בבאר שבע בנושא : "הנגשה לבעלי מוגבלויות "
באחד ההרצאות הראו לנו סרטון שפרט לי עלי נימי נפשי וששבתי הביתה חיפשתי
סרטון זה . הסרטון הוא ״חבלים״ ולא ידעתי את שמו בקיצור כתבתי מריה סרט מצוייר ועוד ועוד נסיונות ואז בשוטטות שלי העביר אותי לאתר זה שלך ו הגעתי ללינק וכמובן הסרטון הורד עקב זכויות יוצרים(אפשר לרוכשו תמורת כשלושה דולר) גילוי נאות אני מקשיב לשמעון פרנס ונהנה מתוכניתו אך לא בצורה סדורה .
התחלתי להקשיב לסיפורך בערב חג שני של פסח השמעתי את הסיפור ״חושים של אמא״ כולם צחקו בפה מלא פרסמתי בקבוצות ווצאפ על אתרך והמלצתי להקשיב לסיפורך בקולך שמוסיף גוון מאוד נעים לסיפור. באים חברים ודומעים
כל ערב לפני השינה אני מקשיב למספר סיפורים ומתענג רציתי לומר תודה
רבה
לטעמי סיפורך צריכים להשמע בבתי הספר בשעורי חינוך או בעצירות של טיולים שנתיים באמצע שום מקום ולספרם הערך המוסף ההעצמה של סיפורך הם נכס צאן ברזל ואני בנימה אישית רוצה לומר תודה גדולה .

עדיף על פייסבוק.מרגש תמיד. תודה

היי שוקה יקר, קראתי את הזיקוק וצחקתי ודמעתי – כל כך התרגשתי. הדברים הקטנים הם הדברים הגדולים בסופו של דבר, הכוונה של הבחור לעשות לעצמו טוב בעזרת אנשים, בלי שיבין שהוא עשה גם להם טוב…זה מה שהקסים אותי. שלקח לו זמן להבין שהיחסים התפתחו בצורה הדדית וכולם מנצחים בסיטואציה שהוא יצר- נהדר!
אני חושבת כמו עופר טל שסיפוריך צריכים להישמע בבתי הספר בשיעורי חינוך- כל כך הרבה למידה וחוכמה יש בהם. וגם אוסקר צודק שאתה צריך לפתוח תכנית פודקאסט…הכול כדי שסיפוריך יגיעו להמונים…
תודה לך איש הסיפורים – בידידות משולי.

שלום שוקה,
הגעתי אל הבלוג שלך ישירות לאחר ששמעתי את הספור המרגש שספרת בגל"צ בתכניתו של שמעון פרנס על החייל שנפל במכמורת, במלחמת השחרור והונצח על כסא שהיה במגרש "המכתש" בגבעתיים. היה מרגש עד דמע לשמוע את הספור והייתי שמחה לדעת אם הוא כתוב באיזה מקום במרחבי המרשתת.

שמחה להצטרף לקהל קוראיך.
אילנה.פ

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)