שוטה הכפר

שבתי אמש מביקור קצר בפולין. מעט וורשה, מאידאנק ועיר הולדתו של אבי ליד העיר לובלין שבפולין. מעולם לא ידעתי שמחנה ההשמדה היה רחוק קילומטרים ספורים מהעיירה בה הוא גדל. מסע קצר שהעלה בי הרהורים וחרטות על שלא עשיתי מסע שכזה בעוד אבי בחיים. וצף ועלה בי הסיפור הבא ששטח בפני בוריס אדלר על הוריו ילידי פולין:

אווה ואברהם נולדו בעיירה זְבּוֹרוֹב, אז בפולין, בעשור השני של המאה העשרים. בבגרותם אהבתם פרחה ובשנת 1936 הם הכריזו על אירוסיהם. בעת ובעונה אחת, חשים אולי בעננים השחורים המקדירים את שמי אירופה, הם החליטו לעקור מפולין ולהגר לאורוגוואי. סיכמו שאברהם יצא ראשון, יתבסס כלכלית ואז אווה תצטרף אליו והם יינשאו.

אבל… דֵער מֵענְטְש טְראַכְט אוּן גאָט לאַכְט ׁׁ(באידיש – האדם חושב ומתכנן ואלוהים צוחק…).

בעוד אברהם מפלס דרכו באורוגוואי, מתפרנס ממכירת בגדים ולאחר מכן מִחנות אופניים, מתחזקות רוחות המלחמה באירופה וזכויות יציאה של פולנים יהודיים צומצמו למינימום. כל הניסיונות להוציא את אווה מפולין, כולל נישואין פיקטיביים לידיד, עלו בתוהו.

בשנת 1939 פרצה המלחמה ושנה וחצי לאחר מכן פלשו הגרמנים לעיירה ורצחו מאות גברים יהודים ובהן אביה של אווה ואחיה. שנה לאחר מכן אמהּ נשלחה לטרבלינקה ולא שבה עוד. אווה נותרה בגפה בגטו והועסקה בסלילת כבישים. היא חברה למשפחת צייגר, חברים קרובים של הוריה.

בעיירה שלהם היה איכר פולני/אוקראיני בשם אנטון, אנטוֹשָה בפי כל אנשי העיירה. אנטושה היה מוכר בעיירה כ'שוטה הכפר' – ערירי, נמוך קומה, סהרורי, שחי לבדו בבית מוזנח בפאתי העיירה. הוא היה מסתובב בעיירה, מפחיד ילדים בעל-כורחו בגלל בגדיו הבלויים ומראהו המוזנח, מחפש קרבתם של בעלי חיים מכל סוג, יהיו אלה חרקים או חלזונות או צדפות. אנטושה היה ללעג בפי כל.

וראה זה פלא, הוא מכולם שכנע את משפחת צייגר לחפור בור מתחת לביתו הרעוע, וכך באחד הלילות נכנסו לבור הקטן הזוג צייגר ושני ילדיהם הקטנים, אווה שהייתה אז כבת 29 ונערה נוספת בשם ציפורה.

שש נפשות מפוחדות נדחסו לבּור של מטר על שני מטר שגובהו פחות מקומת אדם. שוטה הכפר היה מגניב אליהם תפוחי אדמה ולחם ומשלשל אליהם כדים של מים. בחשכת הבור, מוכי כינים ופשפשים, הם שהו כמה חודשים עד ששכנים פולנים גילו את הסוד והם נאלצו לברוח ולהסתתר ביער הסמוך. השלג, הכפור והעוינות אילצו אותם לחזור אחרי יומיים. שוטה הכפר חיבק אותם והסכים לחפור עם מר צייגר בור חדש מתחת לאסם סמוך.

כל החבורה נכנסה לבור החדש. כדי למנוע גילויים, היה אנטושה מפזר אבקת סודה מסביב לבור, לשבש את חוש הריח של הכלבים. מחשש שפצעי הסודה על ידיו יסגירו את הסוד, היה מפזר אנטושה את אבקת הסודה בפיו. את הפצעים בפיו איש לא יכול היה לגלות בגלל דיבורו המוזר בלאו הכי, כשוטה הכפר.

לאחר תשעה חודשים בבור הגיעו הרוסים לעיירה. אנטושה הרים את מכסה הבור והוציאם לאור השמש, לחופשי.

אווה החלה את חייה מחדש בקראקוב. באחד הימים… היא פוגשת ברחוב מכר ותיק מהעיירה. 'אני לא מאמין שאת בחיים' הוא אומר לה 'את יודעת… ארוסך באורוגוואי מחפש אותך בנרות.'

בסוף שנת 1946 , שולח אברהם לאווה כרטיס הפלגה לאורוגוואי, ועשר שנים בדיוק מיום פרידתם מאונס, הם ניצבים מתחת לחופה ונישאים.

בשנת 1972 הם עולים ארצה עם שני ילדיהם ובשנת 1995 נפטר אברהם בישראל. ובתעתועי הגורל… אווה מחזיקה מעמד והולכת לעולמה בדיוק עשר שנים אחריו, אותם עשר השנים שכנראה החזיר לה הגורל על עשר השנים האבודות ללא אברהם בתקופה הנוראית באירופה.

 

ואנטושה… 'שוטה הכפר'… מה עלה בגורלו?

עם עלייתם ארצה פעלו ניצולי הבור ההוא להעניק לאנטושה (בשמו המלא אנטון סוחינסקי) מעמד של חסיד אומות העולם. בשנת 1995 הגיע אנטושה לישראל לקבל את התעודה מ'יד ושם' ונפגש בהתרגשות רבה עם ניצוליו.

תמונתו ניצבת באגף חסידי אומות העולם במוזיאון יד ושם יחד עם תמצית סיפור גבורתו.

(כך סיפר לי בוריס אדלר, בנם הצעיר של אווה ואברהם ז"ל, יהא זכרם מבורך. אני מצרף כמה תמונות בבלוג)

 

'וכך, כאשר כל אַמוֹת המוסר קרסו' נכתב באתר יד ושם 'ומרבית האנשים היפנו גב באדישות או השתתפו ברצח, היה זה שוטה הכפר דווקא ששמר על הערכים האנושיים הבסיסיים…

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי 30.6.16

"שוטה הכפר" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור למטה להאזנה.

 

Parnas 290.1 The Village fool 21.4.17

הפתח למקום המסתור

הפתח למקום המסתור

אנטון מוקף בניצולים ובני משפחותיהם

אנטון מוקף בניצולים ובני משפחותיהם

אנטון בביקור בירושלים עם ראש העיר ירושלים ויו"ר הנהלת יד ושם

אנטון בביקור בירושלים עם ראש העיר ירושלים ויו"ר הנהלת יד ושם

 

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

מ ר ג שץץ
בימים של שנאה וטרור ה אהבה תנצח..
שבת שלום.משה

שלום רב,
שמי יניב אדלר ואני בנו של בוריס אדלר. אני עוקב זמן רב בקשב גדול אחר פינתך אצל שמעון פרנס, וכן בפייסבוק.
אני אוהב מאד את האופטימיות והרגישות הגדולה שעולה מסיפוריך.
התרגשתי מאד למצא את סיפורה של סבתי וסבי אצלך.
האם שודר או ישודר בתכנית?
בברכה
יניב

מרגש וממרר!
כל פעם נחשף סיפור חדש על עלילות היהודים בשואה וכיצד נצלו.
הלוואי ונשמע סיפורים נוספים.
תודה שוקה!

מקסים. גם הסיפור וגם אתה במספר. ד"ש מכולנו שקוראים אותך בשקיקה.

השכלה ולימודים לא משפיעה על רגשות ,
אנשים ״חכמים ובעלי השכלה״ ,
לא עמדו במבחן ,בשעות הקשות.
ורבים לא זכאים לתואר ״בני-אדם״

שוקה יקר,
אתה מצליח בכל פעם לרגש אותי עם הסיפורים המעניינים שלך.
הסיפור הלא יאומן הזה, כמו סיפורים קודמים של ניצולים שפירסמת עולים על כל
דמיון אנושי.
אף פעם אין לדעת מהיכן תבוא הישועה, במקרה הזה מאדם ללא מורא עם לב גדול.
שמחתי לקרוא שהוא זכה לכבוד שבוודאי הגיע לו.
תודה על השיתוף.

שלוש שאלות למחשבה :

האם צריך להיות שוטה הכפר כדי להסתכן ולהחביא יהודים ?
או אציל נפש מורם מעם בעל אידיאולוגיה ועוז נפשי?
מי מאתנו היה מוכן להחביא ערבי מפוחד ונרדף מוכה כינים ולבוש בלויים …..{לא מחבל!}

מעניין אותי לדעת מאין שם המשפחה של אדלר. מי היה אדלר ומי היו ההורים והסבא?
גם אני ממשפחת אדלר מפולין….

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)