אבידה שנמצאה
מכתבים, ואני לא מתכוון למכתבים מהבנק או מביטוח לאומי, לרבים מאיתנו זה משהו עם ניחוח של פעם. זה משהו שדוד בן-גוריון היה שולח לפּוֹלה, חיילים שלחו מהחזית, ומשוררים לאהובותיהם. ואני, שבעוונותי אהבתי את כלי התקשורת הזה, גם אני חטאתי בכתיבה ולוּ אפשפש במדפים שכוחים במחסן שבביתי אמצא בוודאי מכתבים מצהיבים ששימרו והנציחו קשרים מהעבר. לא פעם תהיתי באם 'זיקוקי הדי-נור' הללו אינם התחליף שמצאתי, שמותאם לעידן החדש. אין פלא אם כך שהסיפור הבא, אולי המתקתק מעט, משך את תשומת לבי:
וָוינוֹנָה הייתה בת 19 כשפגשה בפעם הראשונה את אד. בחור צעיר ונאה שהגיע לדטרויט לבקר את אחותו שהייתה אז מאורסת לאחיה של ווינונה. הוא שהה אצל חברים ולמרות שהיה שם רק כמה ימים בודדים, זה היה מספיק עבורו כדי להכיר ולהימשך לבחורה הצעירה, שחורת השיער ומלאת החיות הזו – ווינונה. הם הבטיחו לשמור על קשר מכתבים (…טרום תקופת האינטרנט) ואד חזר לפיטסבורג.
משך חדשים רבים הם התכתבו ושלחו מכתבים ארוכים אחד לשני, בהם הם שיתפו על חייהם וחלומותיהם. אבל במהירות שבה הוא נכנס לחייה כך הוא גם יצא. מכתביו פסקו לפתע וווינונה, בלית ברירה, קבלה זאת בהדרגה והניחה שהוא לא מעוניין בקשר. אד מצידו לא הבין מדוע היא הפסיקה לענות למכתביו וגם הוא פטר עצמו במסקנה שהאישה בה התאהב, אינה מחזירה לו אהבה.
כמה שנים לאחר מכן ווינונה נישאה לאחר, גבר המבוגר ממנה בעשר שנים, ונולדו להם שלושה בנים. היא קבלה עדכונים על אד באמצעות גיסתה (אחותו של אד נישאה לאחיה של ווינונה) וכך היא שמעה שכמה שנים לאחר נישואיה גם אד התחתן ונולדו גם לו שלושה ילדים.
באחד מביקוריה אצל גיסתה ואחיה הודיע לה אחיה "תראי, אנחנו נוסעים לחתונה של בתו של אד בפיטסבורג, אולי את מצטרפת?" ווינונה לא היססה והצטרפה אליהם.
בדרך לשם, לקראת מפגש עם מישהו שלא ראתה כבר 30 שנה, ווינונה הייתה מתוחה. היזכור את מכתביה? והוא אכן הכיר אותה מיד. הם ישבו לאחר מכן ליד אחד השולחנות ובעודם מחליפים מילות נימוס, היא דאגה שהוא שומע את דפיקות הלב המואצות שלה וגם לו היה קשה להסתיר את התרגשותו. הם לא הזכירו את המכתבים, ולאחר כמה דקות אד נאלץ לשוב לתפקידו כאבי הכלה.
ווינונה שבה לדטרויט, ממשיכה בחייה ומזיזה הצידה את זיכרון המפגש המחודש עם אד. כשעשר שנים לאחר מכן נפטרה אשתו של אד, ווינונה שלחה לו כרטיס ניחומים. חלפו שנתיים ובעלה של ווינונה נפטר ואז אד כתב אליה, והנה שוב הם מתכתבים.
אד כתב אליה בתכיפות רבה, ומכתביו הפכו להיות גולת הכותרת ביומה של ווינונה. היא הייתה אוספת את המכתבים בבקר בסניף הדואר המקומי והייתה קוראת אותם ברמזורים בדרכה לעבודה וזה עשה לה את הבקרים. בהדרגה הוא החל להביע את אהבתו דרך המכתבים ואז הגיע לדטרויט לחופשה של שבועיים.
ווינונה הייתה במתח. לבד מהפגישה המקורית והמפגש בחתונה הם לא בילו זמן ביחד מזה 40 שנה! כשהיא אספה אותו בשדה התעופה הוא חיבק אותה בפעם הראשונה בחייהם ובדרך מהשדה לבית-המלון שלו הוא הגיש לה קופסת קטיפה ובה טבעת אירוסין. במהלך השבועיים הללו אד חיזר אחריה במרץ, כתב לה מכתבים מבית המלון הסמוך, ובתמיכת ילדיה וחבריה היא נאותה להינשא לו. בספטמבר 1971, והיא בת 62 ,לבושה בשמלת כלה וורודה ובנה הבכור אוחז בזרועה, היא נישאה לאד.
והמכתבים הללו שפסקו כך לפתע, לפני כל כך הרבה שנים? מה היה שם?
מתברר שאימו של אד קרעה והשליכה את המכתבים של ווינונה עם קבלתם כי לא רצתה לאבד את בנה הצעיר אז. 43 שנה מאוחר יותר, ווינונה מצאה את האבידה… את מה שהאֵם לא רצתה לאבד….
(מספרת אלינור הול, מתוך הספר "מרק עוף לנשמה – לנשים")
ומעבר ליופי ולרומנטיקה שבְּמכתבים, ולקסמם של תהפוכות גורל, 'ודלתות מסתובבות'…. עולה מהסיפור עניין התערבותה של האם והשפעתה על גורלות של אחרים ללא רשותם. בין אם זה מכיוון שנתנה למניעיה האישיים לבוא לפני רצונם של ילדיה….או שמא מכך שחשבה וגם החליטה מה טוב יותר עבור בנה.
וחשבתי לעצמי – אולי זו הזדמנות טובה לעצור לרגע ולהתבונן היכן אנחנו לעיתים חורגים מסתם מתן עצה תומכת לילדינו הבוגרים, ולוקחים לעיתים חירות יתר בקבלת החלטות עבורם, או בערעור על בחירות שהם עושים…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 03 ביוני 2010
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה , יקירי, תודה על הסיפור עם הנופך הרומנטי
העלית נקודה רכה ולפעמים קצת נשכחת, גם מההבט הרגשי וגם מהמעשי
שנלמד ונפנים כולנו, ההפסד הרי שלנו, לא פחות מאשר של ילדינו
נחמה
שוקה,
הרבה תודה על סיפור שהחזיר אותנו אחורה גם בטכנולוגיה וגם בתחושות וברגשות.
אכן, "מסכנים" הם ילדינו שהכל זורם להם בקצב האינטרנט (שזה חיובי כמובן) אבל אין להם את ההתרגשות של "לצפות".
מה שעדיין יש היום אלו שבועונים לילדים (שמלאים פרסומות אמנם) שמגיעים פעם בשבוע עד הבית (לא לתיבות הדואר) וכך עוד נשארה לה הציפיה לעיתון פעם בשבוע.
במישור הפרקטי, אף פעם (מעולם) ואף פעם (לעולם) לא יכלו ולא יוכלו הורים לעצור ילדים. המקרה היחיד שאולי יצליח (מנסיון אחרים) הוא הצגת דו"ח בלש לילדים על המועמדים שלהם לחתונה. כל שיטה אחרת דינה להכשל ו"האהבה תנצח".
בברכת שבת שלום, שבת של בריאות, שבת של א ה ב ה !!!
יהודה
שלום רב,
פתחתי את המייל שלך בדיוק ביום בו הבת הבכורה שלי חגגה 18 .
במשך היום אני מהרהרת עם עצמי שכעת היא כבר לא תחת מרותי.
עד היום היא הקשיבה לכל מה שאמרתי (היא לא ילדה צייתנית שעשתה מה שאמרו לה – וטוב שכך)
וכעת אני חושבת עם עצמי איך להמשיך לתמוך ולעזור בלי לכפות בהמשך חייה.
לסיכום המייל שלך הגיע בזמן המדוייק ובדיוק בנושא הרלננטי.
תודה רבה
אורית
הי שוקה
אכן אמהות רואות בשונה את הדברים
ישר כוח
שמעון
שלום שוקה יקר,
אני זוכרת את הסיפור הזה, שכן קראתיכמעט את כל סידרת מרק עוף לנשמה. עכשיו שסיפרת זאת, כאילו מאלוהים, זה ממש רלוונטי. בני בן ה-13 מבקש דברים ואני כל הזמן שוללת ממנו. הסיפור העיר אותי ופקח את עיניי, שאולי אני טועה, כי מה שחשוב לי, לא בהכרח חשוב לו כרגע שהוא מגבש את זהותו…
תודה לך שוקה שאתה דרך הסיפורים נותן עצות ומאיר את הדרך לי ולעוד רבים…תודה על כוכב הים שהחזרת לי לים…
ממעריצה שלך – שולי.