שוקה היקר,

כמו תמיד ההבנה והמסקנות מהסיפורים שך חדים כתער (רו יותר נכון ככלשונו של כלב).

תודה על השיתוף, שווה לפרסום במקומות בהם ילדים/נוער קוראים כדי שמוסר ההשכל ילמד:
הורים הם הורים הם הורים, היו גאים בפנימיותם ובמעשיהם.
אל תביט בקנקן אלא במה שיש בו.
תקשורת, תקשורת, תקשורת.

שבת שלום, יהודה

שוקה היקר.
יותר ממרגש.לו רק היה אפשר להחזיר במעט את הגלגל לאחור.
למה לא לשאול בקול גם על דברים שהם לא נעימים,מכעיסים,פוגעים.
אם מדברים מבינים.אסור לשמור בבטן לדעתי.
תודה על סיפור מרגש
יום טוב
עירית

שוקה היקר,
תודה על סיפור מרגש כל כך שמתאר יחסים בין בן לאם.
לא פעם בחיים אנחנו ניתקלים בסיפורים דומים שגורמים ללב להחסיר פעימה…
וכפי שכתב יהודה יזרעאלי ״הורים הם הורים הם הורים״.
שוב, תודה על סיפור מקסים לשבת…
ממתינה לסיפור הבא…
שבת של שלום ושלווה,

כרגיל מעולה
אני תמיד תוהה מה עושה את הסיפור טוב?
המצב האנושי בו כולנו נתונים ונוטלים חלק באותן החוויות.
ובכל זאת חסר לי פתרון לבעיה וזאת לא בעיה בתקשורת
מדובר בנורמה, לדעתי נוצרית, של מסירות ללא גבול וללא חשבון
וזה לא נכון כלל!!!!
במסירות ללא גבול וללא חשבון אתה זוקף לחובת הזולת משהו שהוא אינו יודע עליו ובסוף אתה גובה אולי בבלי דעת מחיר אנושי כבד
הרי הוא יצטער כל ימיו ולמה כי לא אמרה לו על מסירותה?
הרי היתה לו תשובה נפלאה לילדי הכיתה הוא הרי היה צריך לניות הבן של הגיבורה ולא הבן של הנכה.
עשית מעשה טוב במיוחד אם הקרבת משהו לטובת זולך או שתשכח מזה או שתאמר לו אל תשאיר אותו בערפל!!!!!!!1

שוקה יקר,
תודה על הסיפור המדהים הזה, הוא מזכיר לי סיפור נוסף כל אהבה ללא תנאי:

זה סיפור על נערה עיוורת ששנאה את עצמה, שנאה את הסביבה בגלל היותה עיוורת …, היא שנאה את כולם מלבד את אהובה היקר שתמיד היה שם לצידה.
בבוא הימים נמצאו לה זוג עיניים בריאות ורואות, היא נותחה והחלה רואה …
ניגש אליה אהובה ובהתרגשות רבה שאל אם תתחתן עימו, השיבה הבחורה שלא, מפני שפתאום הסתבר לה שהוא עיוור …

אהובה העצוב הבין כי אין ביכולתו לעשות דבר, לקח את דבריו והחליט לעזוב .
ובעזיבתו השאיר לה את המכתב הבא :

" בקשתי היחידה אלייך היא שתשמרי על עייני, נתתי לך אותן ועכשיו הן שלך, אוהב אותך תמיד …."

שוקה יקר,
תודה על הסיפור המדהים הזה, הוא מזכיר לי סיפור נוסף על אהבה ללא תנאי:

זה סיפור על נערה עיוורת ששנאה את עצמה, שנאה את הסביבה בגלל היותה עיוורת …, היא שנאה את כולם מלבד את אהובה היקר שתמיד היה שם לצידה.
בבוא הימים נמצאו לה זוג עיניים בריאות ורואות, היא נותחה והחלה רואה …
ניגש אליה אהובה ובהתרגשות רבה שאל אם תתחתן עימו, השיבה הבחורה שלא, מפני שפתאום הסתבר לה שהוא עיוור …

אהובה העצוב הבין כי אין ביכולתו לעשות דבר, לקח את דבריו והחליט לעזוב .
ובעזיבתו השאיר לה את המכתב הבא :

" בקשתי היחידה אלייך היא שתשמרי על עייני, נתתי לך אותן ועכשיו הן שלך, אוהב אותך תמיד …."

שוקה שלום,
תודה על הסיפור המרגש.
לאמהות יש מסירות ללא גבול לילדיהם וישנן אמהות שישבו גם בכלא כדי לחפות על שגיאות של ילדיהם.
שבת שלום.

שלום שוקה

כרגיל, סיפוריך מנוסחים באופן מרתק ומעורר מחשבה.
המחשבה שעלתה בי לאחר קריאת הסיפור, היא למה אנשים מתעקשים לבנות את עצמם כקרבן.
האימא הקריבה קרבן מדהים לטובת בנה.
זו הייתה האחריות שלה גם לספר לו ולשתף אותו במעשה.
לא כדי שיהיה חייב לה – אלא כדי שיבין את הסיפור שבתוכו הוא חי וגם את הצד שלה.
לבוא אחרי שנים ולהראות כמה סבלת בגלל שהסתרת, הוא מעשה טיפשי ומוריד את ערך ההקרבה הגדולה שהייתה כאן.
האימא הציבה את בנה בעמדת נצלן ואגואיסט ולא אפשרה לו להיות אחד שיודע גם להעניק ולהעריך נתינה של האחר.
תודה לך על מפעלך , שוקה.

היי שוקה יקר,
הקשבתי לסיפור, טרם צאתי, ועכשיו אני מבינה למה הסיפור שלך הוזז לשעה שלוש וקצת. הסיפור הזה רץ ברשת כבר שנים, אבל בכל פעם שאני נתקלת בו אני מוצאת את עצמי עם דמעות בעיניים. לא הבנתי מדוע האם לא סיפרה לבנה את הסיבה לאוזנה השסועה עוד בילדותו ואז הכול היה מתגלגל אחרת. אבל זאת הנקודה בסיפור, שמי שסיפר אותו כיוון למטרה מסוימת.
זיקוק מרגש כמו תמיד. – תודה ושבת שלום ושתצליח למנוע מהרבה כדורים לחדור לשער, כדי שלא תקבל צעקות! הם כנראה לא שמעו את המשפטים: שזה רק ספורט, והדרת פני זקן ועוד שכאלה…(אתה לעולם לא תזדקן, כי יש לך רוח נעורים בנפש)

כרגיל, כל סיפור שלך – פגז. דובדבן על הקצפת לקראת השבת.
אני חושב שיש שוני בין אהבת הורה לילדו מאשר בן להוריו. אבל סלידה? חריג מאד.

שוקה יקר
כתמיד זיקוק שחודר ללב ותמיד גורם לי לדמוע, לעיתים בגלל העצב ולפעמים מרב התרגשות ושמחה, תמצית החיים…
אהבתי והסכמתי עם התגובות של קותי ושל חמי.
שבת שלום לכולם!

הפעם אני לא אוהבת את הסיפור. התגובות פה "כמה מרגש" מרגיזות אותי עוד יותר.

אמא היא אמא היא נותנת הכל, אבל עליה לחנך. והילד הזה לא חונך.

והתגובות "מרגש" מראות שהמסר שהילד הזה לא מחונך, לא עוברות הלאה.

ואם היא הקריבה כל חייה, מדוע גילתה לו בסוף? מה הוא אמור לעשות עם התגלית הזו?

ומדוע אין סוף של חיבוק? בקשת סליחה?

ודרך אגב, האם אוזן של אמא, לא גורמת שלילד יהיו שתי אוזניים לא תואמות? מה רק חתך מראה את ההבדל? לא אוזן גדולה של אמא ואוזן קטנה של ילד?

בקיצור, לא אהבתי

בעיני, הסיפור נפלא. הקשבתי לו בעונג.
נראה לי שהאם לא סיפרה לבנה את סיפור האוזן כדי להגן עליו מפני רגשות קשים וכדי שהנתינה שלה תהיה שלמה ולא תגרור מחוייבות כלפיה מצד הבן. זאת אמא מופלאה.
יתכן שבכל אמא יש 'אוזן חסרה' משלה.
תודה!!!

לפעמים אני תוהה אם יחסי ילד להורה הם של כפיות טובה.
האוזן היא משל להקרבה הגופנית+הנפשית+הרגשית של האם

ביטויי השנאה וההתנכרות לאם, מוגזמים. אפשר להבין לרגשות ילדות אבל למה למשוך לעבר בגרות? מוסר ההשכל ברור אבל ההקצנה מיותרת. ניתן היה לעדן את רגשות "השנאה ובריחה".