העולם קטן, את זה כבר גיליתי מזמן
ואיזה כיף, כמו שקרה לדודתי, ששכנים שמרו על המשפחה,מי שניצל,עד סיום המלחמה
והכל, בכפר נידח בפולין
תודה על הסיפור/מציאות
יהודה

הי שוקה. כבר מזמן הבנתי שכל סיפור שלך ככל שהו יותר דמיוני ככה הוא משקף את המציאות הבלתי אפשרית שאנחנו חיים בה.
תודה שאתה מזכיר לי

שלום שוקה

סיפור מרגש …אני מקווה שהדורות הבאים ימשיכו לספר להקשיב ולהתעניין במה שקרה במלחמה הארורה .

תודה – שרה

איזה סוף טוב ומרגש.
אסור לנו בשום פנים ואופן להפסיק לחפש עקבות, סיפורים ושרידים של ניצולים.
תודה שוקה.

שוקה שלום,
תודה על שלל הסיפורים המרתקים שאתה מביא.

רציתי לומר משהו בעניין סיפורי השואה:
אולי מוזר להגיד, אבל נפשי אינה יודעת שובע משמיעת סיפורים מתקופת השואה. הסיבה היא שאלה תמיד! סיפורי גבורה. גבורה אנושית אמיתית. מזמן הגעתי למסקנה שכל אדם שניצל מגזירת השואה, ניצל בזכות אדם אחר שסיכן את חייו כדי להצילו (היו גם כאלה ששילמו על כך בחייהם). אלה הם בעיניי הגיבורים האמיתיים של המלחמה ההיא.
מלחמה שהעמידה את רוח האדם ואת האנושיות במבחן העליון.
השאלה האמיתית שלטעמי עלינו לשאול את עצמנו היא: מה אני הייתי עושה במצב הזה? לא כקורבן, אלא כאדם שהבחירה בידיו: להתעלם או לסכן את חיי כדי להציל אדם אחר שנתון בסכנה?
בכנות? אין לי מושג?
אבל מה שמצער אותי זה שהנקודה הזו עדיין לא הובנה מספיק ולא מודגשת מספיק בתודעה הציבורית שלנו. אנחנו ממשיכים, לשמוע בעיקר מאנשי ציבור, שוב ושוב את עמדת הקורבן הנצחי הנרדף, עמדה שפותרת אותנו מהצורך לקחת אחריות. כי זה קל.
וחבל!!
זה לא סיפור של יהודים או גויים. זה סיפור של בני-אדם. מצד אחד החושך: בני-אדם שמאבדים צלם אנוש.
מצד שני האור: בני-אדם שמגלמים את האנושיות בשיא תפארתה.
וזו המלחמה שעדיין נמשכת המלחמה האולטימטיבית בין חושך לאור.
והיא בתוכנו בתוך כל אחד מאתנו.
במה נבחר? האם נבחר? או נמשיך להיות קורבנות?
אני מנסה כל יום לבחור באור,
לפעמים מצליחה, לפעמים נופלת לבור.
אבל כדי להישאר בת-אנוש, אין לי אין מנוס,
עלי להמשיך ולחזור ולבחור.
כל יום, כל שעה, כל רגע.
באור.

שלום
נוגה

הסיפור הזה מצטרף לסיפורים מופלאים נוספים על חסידי אומות העולם.
אני מכיר סיפור אחד על משפחה של חסידי אומות העולם שהצילו את חברי – שכני שהלך לעולמו לפני חודשיים. הוא מסר בידי שאלה:

הערצה וכבוד לאנשים אלו שהם יחידי סגולה !האם אתה , אני , שכני, או חברי היה מוכן היום להכניס לביתו ילד ערבי מלוכלך מלא כינים להסתיר להאכיל ולהשקות ולהכניסו כבן משפחה ? !

שוקה יקר,
אין עליך.
מידי יום שישי אני בהאזנה לזיקוקים שאשמע מקולך הנעים.
התוכן כל פעם ופעם, מהמם מרגש וממריץ לשמוע עוד.
אני פשוט מוותרת על מנוחת יום השישי לתכניתו המקסימה של הג'ינג'י.

יישר כוח ותמשיך עוד הרבה שנים.

מכירה את יוסי ודב מץ מילדותי
היו חברים של סבא וסבתא שלי למרות שהיו צעירים מהם מאוד
היינו כולנו חלק מהקהילה ההולנדית באיזור חיפה

שוקה שלום, אני חוזרת כעת מנסיעה מבש לשדה-בוקר,וכבכל יום שישי אוהבת להאזין לסיפוריך. רק הפעם ההתרגשות היתה גדולה במיוחד,עד שעצרתי בצד הכביש שאוכל להאזין לכל הסיפור בתשומת לב יתרה.
בצעירותי למדתי בתיכון חקלאי "כפר גלים" ודב מץ ז"ל אחד האחים מהסיפור היה המורה האהוב שלנו לאנגלית. הכרתי את הסיפור,או נכון יותר חלקים ממנו.דב היה אדם מקסים, אני וחברי כיתתי נזכור אותו כך לעד.
המשך לספר לנו סיפורים מרתקים ומענינים.שבת שלום אורני.

לשןקה שבת שלום והמון תודות–מרותי ויוסף מץ

דב מץ היה מורה ומחנך שלי בכפר גלים
אני זוכרת בשיעורי היסטוריה כשדב היה מספר לנו סיפורים
על השואה הייתי מרותקת והיה בי רצון לשמוע עוד ועוד.

איש מיוחד טוב לב אהבנו אותו הערצנו אותו.
מחנך ונשמה גדולה דב מץ ז״ל

גם אנוכי בוגרת כפר גלים וזכיתי להיות תלמידתו של דב מץ.
האיש היה נעים הליכות ומאופק וכל כך שונה מן הישראליות המתפרצת של כל שאר אנשי הצוות.
לימים נישאתי ליוצא הולנד ונחשפתי לסיפורי הצלה מדהימים במשפחתו.
אכן בזכותם של אלה שלא איבדו צלם אנוש בתקופה הארורה ההיא זכו דב, יוסף ואחרים מיהודי הולנד לשרוד ולהיבנות.
צר לי לשמוע שדב כבר איננו עמנו.
יהי זכרו ברוך.

קראתי בהתרגשות את הסיפור, אכן עולם קטן.

שוקה שלום,

אני אברהם דה פריס, "ההולנדי של אזןר".
אתה שוקה דינור??? אם כן אעביר את הכל לחברך מילדות יצחק אלישיב.
הסיפור מדהים, ולי- כמו המון אחרים – יש סיפורים דומים. אני גדלתי בחווה אצל משפחה נוצרית פרוטסנטית שנתנה לי את בסיס המוסרי לכל החיים.
אשמח מאוד לשמוע ממך.

ד"ש
אברהם

זה רק עניין של מזל לאיזה עם נולדנו, לאילו הורים, עם אילו גנים וכו'. אין לנו הרבה שליטה.
אך יש בידינו הבחירה אם להתנהג כלפי הזר, השונה, האחר כבני אדם או כעדר חיות מלובות ואחוזות פחד ושנאה…היכן את/ה בסולם הערכים?

שוקה שלום,
סיפורך ריגש אותי מאוד.האחים הצעירים בעלי התושיה שלא נכנעו לגורל וחיפשו באומץ לב ובאמונה מקלט וישועה, והאחים ממשפחת ואן פליט שהסתכנו בהסתרת הנערים היהודים ובטיפולם המסור.
גם בני משפחתי מצד אימי מן העיירה סוקולוב-פודלסק בלב פולין נאספה ביום אחד ,ביום הכיפורים עם כל יהודי העיירה והובלו אל מותם במחנה ההשמדה טרבלינקה, רק אחות אחת עם בן זוגה הוחבאו בבונקר בחצרו של פולני אמיץ לב שסיכן את עצמו ואת בני משפחתו בסכנת חיים ממשית.דודתי לא סיפרה לי מעולם את קורותיה במסתור וחבל שאיננו יודעים את שמו כדי להודות לו על מעשהו הנאצל.אחיה הצעיר של אימי נעדר עד ועד היום איננו יודעים מה עלה בגורלו על אף חיפושיי במדורים לחיפוש קרובים וב"צלב האדום"
על כן אין תימה שאני "מכורה" לקריאה בנושא השואה.

תודה לך ויום עצמאות שמח
נאוה

יישר כוח, החיים גדולים מהסיפור כפי שנאמר על ידי הכנר על הגג התמורה עבור העבודה אינה גבוהה אבל לפחות המטלה היא ללא הגבלת זמן או…

שוקה שלום,
גם אני מקשיבה קבועה של תכנית "העונג השישי" ושל סיפוריך. התרגשתי מאד לשמוע את סיפורך על האחים מץ בשבוע שעבר, הן בגלל הסיפור עצמו והן משום שלפתע הסיפור הגיע לפתחי. גם אני בוגרת ביה"ס התיכון בכפר גלים וכמו רבים אחרים, גם אותי לימד דב מץ, שהיה מאד אהוב עלינו, התלמידים. הוא לימד אותנו היסטוריה בדרכו המרתקת, מלאת החן וההומור. אבל, בצניעותו הרבה, הוא מעולם לא גילה לנו את ההיסטוריה הפרטית שלו. רק בפינתך גיליתי שהיה לו סיפור מאלף לספר לנו, מסוג הסיפורים שאנו ניזונים מהם, כדי להמחיש לנו את סבלות השואה. אבל הוא בחר שלא להביא את עצמו לקידמת בימת ההיסטוריה, כפי שהוא לימד אותה, והשאיר אותה אובייקטיבית לפנינו. ללא ספק, איש גדול היה. תודה שהבאת את הסיפור לשומעיך.