האצ'יקו

האם נאמנות היא ערך בעל חשיבות? ואולי כדאי לשאול נאמנות לְמָה? נאמנות לדרך ועקרונות – כולם בוודאי יסכימו שזה ערך חשוב, נאמנות לעבודה – אולי, למשפחה – בוודאי, לבת/בן זוג – נו… כאן כבר יהיו כאלה שיכחכחו בגרונם במבוכה ויעדיפו להשאיר אופציות פתוחות.

יום אחד אני מזפזפ בין הערוצים ונוחת באמצעו של סרט ופניו של ריצ'רד גיר מולי. אין לי בעיה לצפות בסרט שלא מתחילתו, והסרט אט אט שובה את לבי ומשאיר אותי בסיומו תוהה ונפעם. אחר כך חיפשתי את הסרט באינטרנט וצפיתי בחלקו הראשון שהחמצתי. שמו של הסרט הַאצִ'יקוֹ והוא מבוסס על סיפור אמיתי מתחילת המאה העשרים ביפן.

האצ'יקו היה גור כלבים מגזע אקיטה, שנולד ביפן במחוז אקיטה בשנת 1923. כלב יפהפה שהזכיר לי, כמי שאינו מומחה בכלבים, את גזע ההאסקי הסיבירי, גוררי המזחלות. כגור הוא נמצא באקראי ואומץ ע"י פרופסור אואנו (ריצ'רד גיר בסרט) שהיה מרצה לחקלאות באוניברסיטה של טוקיו.  בין הפרופסור והכלב נקשרו יחסי קרבה מרגשים ומחממי לב. בסרט הם באים לידי ביטוי בסצנות מעודנות כמו צפייה ביחד בטלוויזיה בעוד שניהם אוכלים פופקורן מאותה הצלחת, או אמבטיה משותפת שהם עושים אחרי שבואש התיז עליהם את נוזליו, או בעיסוי מפנק שהפרופסור עושה לכלב וזה שוכב לו בהכנעה ונהנה מלחיצות בעליו בגופו. ורעייתו, שהתנגדה בהתחלה להכנסת כלב הביתה, צופה בבעלה מהצד, נכנעת ומוותרת אל מול הקרבה השופעת והמרגשת הזו בין השניים.

מידי בוקר היה צועד הפרופסור לתחנת הרכבת הקרובה, שיבויה שבטוקיו, בדרכו לאוניברסיטה ללמד. הכלב חפר באדמה התחוחה מתחת לגדר הבית, זחל החוצה והתלווה לפרופסור. וכך מאז היה הכלב רץ לצדו לתחנה וכשהפרופסור היה נכנס לתחנה הוא היה שב על עקבותיו הביתה. בשעה 17:00 בדיוק, או אז הגיעה הרכבת חזרה לאחר שעות העבודה, הכלב היה שב ומתייצב על ככר מוגבהת שלפני התחנה תחת עץ שנשתל שם. הוא היה מביט אל הדלתות הנפתחות ונסגרות ע"י העוברים והשבים עד שהגיע אדונו. הפרופסור היה מחבק אותו, מנער בחיבה את פרוותו והם היו פוסעים חזרה הביתה. כך מידי יום ביומו.

חלפה לה שנה ויום אחד הפרופסור חש ברע באמצע הרצאתו באוניברסיטה, התמוטט ומת.  הכלב הגיע בשעה היעודה והתיישב במקומו הקבוע בתחנת הרכבת, ממתין לבעליו שבושש לבוא. מאוחר בערב הכלב שב לביתו ריקם. וכך הכלב המשיך להגיע יום-יום לתחנת הרכבת עדיין ממתין לבעליו שיחזור.

לימים האלמנה עקרה מטוקיו, מכרה את הבית ומסרה את האצ'יקו למשפחה אחרת (בסרט הבת לוקחת את הכלב). האצ'יקו נמלט מביתו החדש, מצא את דרכו חזרה לבית אואנו  עד שהבין שהוא אינו גר שם יותר. הוא מצא אז את דרכו לתחנת הרכבת והחל להתייצב שם בכל יום בשעה בה נהג אואנו לשוב מעבודתו כדי לקבל את פניו. בהדרגה, ממקומו הקבוע בשעה הקבועה, הוא משך את תשומת לבם של הנוסעים ועובדי התחנה אשר האכילו אותו. התמונות בסרט בהן הכלב יושב זקוף במקומו הקבוע, מבטו העצוב מופנה לדלתות הכניסה של תחנת הרכבת, וראשו מוטה הצידה לכל רחש שאולי מסמן את שובו של בעליו, נוגע ללב. וכך האצ'יקו המשיך לפקוד את התחנה במשך עשר שנים (!), מידי יום ביומו, ועונות השנה מתחלפות והוא בעקשנות ובנאמנות ממשיך ואוחז בַּתקווה לשובו של אואנו. במרץ 1935 הוא נמצא מת ברחוב ליד התחנה.

אחד מתלמידיו של אואנו אשר עסק בחקר כלבי האקיטה, הבחין בהאצ'יקו בהמתינו לרכבת והוא פרסם מאמרים אודותיו שזכו לפרסום רחב והאצ'יקו הפך לסמל לנאמנות ביפן. גזע כלבי האקיטה, ממנו נותרו רק 30 פרטים לפי מחקרו של התלמיד, זכה גם הוא לפרסום ולעדנה מחודשת. באפריל 1934 הוצב פסל של האצ'יקו בכניסה לתחנה, והטקס נערך בנוכחותו של האצ'יקו עצמו. גופתו לאחר מותו פוחלצה והיא מוצגת במוזיאון הלאומי למדע בטוקיו, מעין מורשת לנאמנות.

אני מצרף בבלוג את תמונת פיסלו של הכלב ותמונה של סצינה מהסרט.

(האינפורמציה מתוך ויקיפדיה ומתוך מה שראיתי בסרט)

ואכן נאמנות ארוכת שנים, לעיתים עד כלות, מותירה אותנו תמיד נרגשים ונפעמים. ועדיין שאלה פתוחה למחשבה… מה המשמעות של נאמנות עבורכם?

 חג אורים שמח
ו
שתהיה לכולנו שנת 2012 מאושרת והֵיו בה נאמנים לדרככם.

זִקּוּקִין דִּי-נוּר (97)
שוקה, יום חמישי, 22 בדצמבר, 2011

"האצ'יקו" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.

תמונה מהסרט

הפסל של האצ'יקו שהוצב בתחנה

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

הי שוקה,
פסל הכלב נמצא אכן בתחנת שיבוייה בטוקיו. תחנה סופר עמוסה והפסל מהווה מקום מפגש כנקודת ציון קלה לאיתור בכאוס העצום מסביב. אומנם את הסרט לא ראיתי…עצוב לי מדי הסרט…אבל קבעתי שם הרבה פגישות ודייטים.
דן מיפן

היי שוקה,

ראיתי גם אני את הסרט המרגש ובעל המסר הנפלא.
טיילנו לפני שנתיים ביפן בככיכר בו מוצב הפסל.
כמובן לאחר הצפיה בסרט הפסל קיבל משמעות כפולה ומכופלת.

יישר כח,
אריאלה

שוקה שלום,

תודה על הסיפור. מרגש, על כך אין חולק.
לגבי המסר, די ברור שכולנו נראה בזה מסר יפה לחיים, אבל כמה מאיתנו באמת יישמו? האם באמת צריך ליישם? ואולי הסיפור מצביע על קיבעון טרגי? כיצד מסתכלת החברה על אדם השקוע בצערו ואינו מצליח להתאושש? האם לא נעודדו לפתוח בחיים חדשים? אם כך, אפשר להתרגש מהסיפור גם אם אין בו מסר. ישנם ערכים יפים ונכונים שנמצאים בסתירה לערכים יפם ונכונים גם כן. נאמנות מוחלטת יכולה להיתפס כשלילית (נאמי משטר רודני למשל) ולעיתים כעקשנות גרידה (במקרה של נאמנות לרעיון או דיעה), אבל ככלל זהו ערך חשוב הבא לשמור עלינו כחברה. זהו ערך המייצר יציבות ומשמש כחומת מגן בפני שינויים, כך שרק הראויים יצליחו לפלס דרכם ולהתקבע – עד השינו הבא.

בדיוק לפני שבוע דברתי עם חברה על הסרט המקסים הזה.
נאמנות – זו המילה העיקרית בסרט.

שוקה שלום
גם אני ראיתי את הסרט במקרה
סרט מאד יפה ומרגש תודה

תמר שלחה אלי ישירות את תגובתה ונתנה לי רשותה להעלותה לבלוג:
שלום שוקה,
כדי להיות נאמנים לעצמנו, עלינו לדעת מי אנחנו.
ידיעת העצמי הפנימי , וראיית ההשתקפות שלו באחר, זהו תהליך מורכב וארוך – ואורכו כאורך חיינו עלי אדמות (אם יש לנו מזל להיות עצמנו עד הסוף).
מכאן שלהבדיל מנאמנותו של הכלב, גם בעניין לכאורה קבוע זה של נאמנות לעצמי המקובעות לזמן ולמקום איננה מתאימה.
חלק מהנאמנות לעצמי זה גם לקבל את העובדה שאנו משתנים (וזה תלוי בנו עם זה יהיה לטובה או לא).
מאחלת לכולנו בימי חנוכה אלו שמכל הסדקים והשברים יבקע אורו וחומו של הנר ושחושך לעולם יהיה מגורש (כן צריך לעשות זאת באופן פעיל ותמידי) מחיינו
כל טוב
תמר

היי שוקה
סיפור מרגש ומפעים. היה שווה לחכות לזיקוק.
תודה וחג אורים שמח
שוש

היי שוקה,
תודה על סיפור מרגש ומצמרר.
תכונה זאת מוכרת לי בכלבים ובאנשים.
חג אורים שמח,
ירדנה

שוקה שלום,
מפעם לפעם מזדמן לי לקרוא את זיקוקיך וזו הנאה צרופה. אתה שולח מסרים של רגש ואנושיות, שכבר כמעט פסו מן העולם. אלף תודות. פנינה.

נאמנות, נאמנות, נאמנות!!! איזו מילה יפה ויקרה!
סיפור מרגש מאד, ודוגמא לו- מן העבר, אני מכירה…
כשאני מעיינת בשלל סיפוריך, אני שוב ושוב מהרהרת,
איזו עדנה וייחודיות שיש בך, וחכמת החיים שבך ניכרת:-)
והלואי ונגדיל – נאמנים ומושיעים מהלב, זה לזה להיות,
כדוגמת אותו כלב, שבהשראתו נזכה גם אנו טוב יותר לחיות!
מי ייתן ואור הנרות את צרותנו יעבירו
מיי ייתן ואת דרכנו וחיינו יאירו!

חיים דותן שלח אלי ישירות את תגובתו ונתן רשותו להעלותה לבלוג:
Yes
The story is true
When I lived near Shibuya
I used to see Hatchiko sculpture every day
It is a landmark where Japanese people meet
"Lets meet near Hatchiko"

Happy Hanukkah

Haim
New York

שוקה שלום.
כן גם אני ראיתי את הסרט,והוא בהחלט מעלה מחשבות חיוביות על נאמנות מהי?!
הנאמנות בעיני היא ערך עליון ליושר,הבנה,וקבלת האחר כמו שהוא מבלי הערות פוגעות ומעליבות.
ראוי לו לאדם באשר הוא, ללמוד מכלבי האציקו נאמנות מהי.
תודה על זיקוק של אור לחג האורים.

קבלתי את רשותו של אריה רוזנברג להעלות את תגובתו:
אין לי מילה טובה יותר מאשר'מרגש'!
נאמנות-בין בעלי חיים לבין בעליהם,ניתנת להבנה.
נאמנות-בין בני אדם,אין חיה כזו!מטבענו אנו אינדיבידואלים,לכן לדעתי,כל עוד הרצונות של שניים המצהירים נאמנות אחד לשני עולים בקנה אחד בזמן נתון,יש נאמנות! תמיד מגיע זמן שהרצונות משתנים!
תודה וחג אורים שמח.
אריה רוזנברג

אורי ליכטר נתן לי את רשותו להעלות את סיפורו על אביו כתגובה:
שוקה אהלן,
קראתי את הסיפור על האצ'קו וזה החזיר לי זכרון חי מבית אבי.
אבי היה נהג משאית. במלחמת ששת הימים הגיע כחייל לשכם ומצא שם כלב שחור גדול פודל מעורב. אבי אימץ את הכלב ובמשך שנים הכלב נסע עם אבי במשאית וישב בכסא ליד הנהג.
הכלב היה חכם ולמד במשך השנים את כל הטיות הגוף הדרושות כדי שלא יפול כשהרכב נוסע. הוא היה רץ למכולת עם סל בפיו ועם רשימה והיה חוזר הביתה עם כל המצרכים שהיינו צריכים.
היו עוד כל מיני סיפורים שלא ארחיב עליהם.
בשנת 1971 אחרי שהכלב היה עם אבי כארבע שנים, אבי נפטר.
בלוויה הכלב הלך אחרי המסע, ובשבעה הוא ישב בפתח הבית, עיניו עצובות והפסיק לאכול או להגיב. בתוך יום הוא נפח נשמתו על מפתן הבית.
אכן, כלבים הם נאמנים בצורה שלא תאמן.
אגב, שמו של הכלה היה פודי (מלשון פודל) ועד היום אנחנו זוכרים ומוקירים את נאמנותו לאבי למרות שחלפו מאז למעלה מארבעים שנה.
אורי ליכטר

לבסוף גם אני , אז ראשית לכל , חג חנוכה שמח לך ולכל בני משפחתך , הספור שהעלת מאוד יפה , מסתבר שלכלב יש רגשות , למרות שלעיתים חושבים שהם שייכים רק להולכי על שתיים ,
ומאחר והכלב הוא חברו הטוב של האדם , אספר בקצרה ספור של משפחתנו ,לפני המון שנים כשילדי היו בתחילת דרכם (ארבעה במספר ) ,הופיעה ליד דלתנו כלבת "ציווה" קטנה , אוזניים ארוכות צבע גוף שחור לבן , בקצור כלבה נחמדה , ועיניה עצובות , הבנו שמשהו שלא הייתה לו ברירה שלך אותה "לחופשי" ליד ביתינו, והילדים , בעזרתי כמובן , חבקו , ליטפו והאכילו אותה ,בחורף הייתה נכנסת אל אחד הילדים מתחת לשמיכה למען ייחם לה , והייתה בת משפחתנו לאורך המון שנים ,ואקצר , כאשר הגיעו ימיה , נעלמה יום אחד ואיננה ,וספרו לנו שלעיתים זו דרכו של כלב לא לגרום צער ולאחזיר את נשמתו במסתור לא ידוע ,
כמובן שגדול כלבים נמשך הרבה שנים וכשגדלו הילדים ולהם ילדים צעירים גם הם מגדלים כלבים ,
ספורים יותר מרגשים בהזדמנות הבאה , ביי עומר

שוקה יקר,
שבוע טוב וחג אורים שמח.
איזה סיפור מרגש. אני שמעתי על הסרט הזה בעבר, אך עדיין לא יצא לי לראותו. אני עושה בייבי סיטר על כלבים ועצר אותי שכן מהרחוב שלי ושאל :"כמה כלבים יש לך? כל פעם אני רואה אותך עם כלב שונה" צחקתי והסברתי לו. ואז הוא סיפר לי שבדיוק הוא ראה את הסרט 'האצ'יקו ומשום מה הוא נזכר בי ובאהבתי לכלבים. כלבים הם חכמים מאוד ומבינים הכול ושעצוב – הם יעשו הכול כדי לגרום לך לחייך, בעל כורחך!!! הם נאמנים ואמיצים ויעידו כל אותם סיפורי גבורה של כלבים שקרו בעולמנו…
תודה על הזיקוק היפה.
מעריכה מאוד- שולי.
אהבתי את התגובות-קראתי בעיון את כולן.

פשוט עצוב =[ הדמעות חנקו לי את הגרון כשראיתי את הסרט. אני מתחרפן מלהבין . 10 שנים 0_0… עצוב עצוב עצוב

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)