הילד האינדיאני
ד"ר עלי כ"ץ הוא פסיכולוג קליני המתמחה באבהות ובגיל ההתבגרות. ספרו "אוּף, גוזל", הדן ביחסי הורים ומתבגרים, כתוב בשפה קולחת ועשירה ודליתי מהספר את סיפורו האישי הקטנטן, אך המרגש, הבא:
הייתי אז בן 25, רק שנים מועטות לאחר השירות הצבאי, תרמילאי המטייל בגפו ברחבי מקסיקו. לאחר תקופה של נדודים, ובאמצע שבוע חג המולד, הגעתי למקסיקו סיטי. בשעת בין ערביים הגעתי לפארק הגדול במרכז העיר, צַ'פּוּלטֶפֶּק שמו, וגשם חם החל לרדת ולשטוף את שבילי הפארק. בְּערב חג המולד אנשים נשארים בבית, או עסוקים בקניות, וכך מצאתי את עצמי מתהלך בין עצי הענק, זר ובודד אך נפעם. בעיקול השביל, ליד מבנה עלוב מלוחות פח חלוד, ראיתי לפתע סוס שחור אציל, רתום לעגלת עץ עטורת פיתוחים צבעוניים. על ספסל העגלון ישב מקסיקני זקן, אדיש לגשם ומבטו הבוהה התמזג בדרך פלא עם תנועת זנבו של הסוס ואוושת הרוח.
לפתע התעורר בי רצון עז לעלות על המושב האחורי, ולצאת לטיול ברחבי הפארק. על פי שלט קטן זה אמור היה לעלות חמישה פֵּזוֹס. אך תחושה מוכרת לי מילדותי, עצרה בי. "לא נעים שאסע לבדי בכרכרה שיכולה להכיל משפחה שלמה." מחשבות מסוג זה נהגתי תמיד לפרש כרגישות יתר, כאי-יכולת לקחת לעצמי מה שמגיע לי. כך עמדתי מהסס, עד שברגע מסוים, כאילו ודחפתי את עצמי, עליתי והתיישבתי במושב האחורי של העגלה.
באותו הרגע פגשו עיניי בילד אינדיאני כבן ארבע, שעמד לצד מבנה הפח העלוב, יחף ולבוש בלויי סחבות. הוא הביט בי בעיניו הסקרניות והנוגות. כך ודאי ניצב מידי יום בפתח בקתתו, עצוב וכמֵהַ כל כך להפליג, ולו פעם אחת, במרכבה שהסיעה יומיום תיירים צוהלים.
הנעתי את ידי במחווה של הזמנה, בלי לשאול את עצמי מה מקור הספונטניות, והילד הושיט את ידו, טיפס לעגלה והתיישב לידי. וכאילו היה זה האות לו ציפו הסוס והעגלון, העגלה החלה לנוע, ואחר כך כמו ריחפה במעלה השביל.
ישבתי בכרכרה עם ילד שלא הכרתי. גם את עצמי, מסתבר, לא הכרתי: הייתי בחור צעיר שמעולם לא היה לו קשר עם ילדים קטנים. השמש החלה לשקוע בין עצי הפארק והוסיפה גוון קסום לשקשוק גלגלי הברזל על חלוקי האבן, לטפיחות פרסות הסוס ולטפטוף הגשם. לפתע הרגשתי שידו הקטנה של הילד האינדיאני מתגנבת ברכות לתוך ידי, כאילו להודות לי. בלי שפה, בלי קול, רק במגע ידו העדינה.בעולם המציאות של ה"לעשות", שבו שולטות המסכות, התפקידים והזיוף, לא היה עולה כלל על הדעת שגבר "אמיתי", בחור "נורמלי", כלומר אני, ישב במושב האחורי של עגלה ויאחז בכף ידו של ילד בן ארבע. בשבילי, גבר-נער בן 25, היה זה רגע של אמת. נדמה לי שהייתה זו הפעם הראשונה בה חשתי שנובעת ממני אהבת אב.
בחוץ החל להחשיך והמיית הגשם הצטרפה לדמעה שהתגלגלה במורד לחיי. כף ידו הקטנה של הילד לחצה את ידי ואני חשתי את הווייתי במלואה. וכשצנחה לה הדמעה והמשיכה בדרכה לאורך כף ידי, מרטיבה את כף ידו הקטנה, לא היה לי איכפת שידע שאני בוכה. הבנתי שיותר משאני ממלא אותו בכוח, הוא ממלא אותי. ואולי זה כל הסיפור כולו.
(מהספר "אוּף, גוזל", ד"ר עלי כ"ץ, הוצאת מודן – כל הזכויות שמורות)
וצפה בזיכרוני אמירה ששלח אלי פעם מישהו והוא לא ידע את מקורה: "עם הזמן למדתי… שרק אדם אחד לוּ יאמר לי 'עשית לי את היום!' זה יעשה לי את היום."
ואני מניח שהבחור והילד אכן עשו את היום איש לרעהו….
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (40)
שוקה, יום חמישי, 15 באוקטובר 2009
"הילד האידיאני" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
עדיין אין תגובות.
השארת תגובה