הפַּאטְרִיָּה

פַּאטְרִיָּה (בלטינית = מולדת ) הייתה אוניית גירוש בריטית שרוכזו עליה מעפילים משלוש אוניות שנתפסו בנובמבר 1940 ליד חופי ישראל, במטרה לגרשם למאוריציוס. על מנת לעכב את הגירוש הטמינה 'ההגנה' פצצה באוניה בעת שזו עגנה בנמל חיפה, במטרה לגרום לה נזק קל. הנזק היה גדול מהמתוכנן והאנייה טבעה. מאתיים מעפילים וחמישים חיילים בריטיים מצאו בה את מותם.

"אמי הייתה על האוניה הזו," כך מתחיל את סיפורו דני פארן, שיצר אתי קשר לאחרונה.

אמי, הִילְדֶה וולף, אז בת תשע עשרה, עולה באוניית מעפילים מגרמניה בשנת 1940 ולאחר מסע רב תלאות הם מגיעים לנמל חיפה. שִמחתם מוּמרת לעצב ולכעס כשהבריטים תופסים ומעלים אותם על הפָּאטריה במטרה לגרשם מישראל. היא ניצבת על הסיפון, בוהה בחופי חיפה, כשלפתע נשמע פיצוץ עז, והאונייה נוטה ומתחילה לשקוע. הִילְדֶה אינה יודעת לשחות. לפתע אוחז בה פליט יהודי שעומד לצידה וכופה עליה לקפוץ איתו למים. הוא מציף ושוחה אִתה אל החוף, מציל את חייה. על החוף הבריטים עוצרים אותם והם נשלחים בנפרד למחנה המעצר בעתלית. לאחר כשמונה חודשים אמי משוחררת ועוברת לגור בירושלים.

לימים היא פוגשת את אבי, בעל נגרייה ירושלמי, הם נישאים וכמה שנים לאחר מכן נולדים להם שלושה ילדים, שאני אחד מהם.

מזיכרונות ילדות זכור לי חבר משפחה של הורי, שמעון לנדסברג, שהיה מגיע מידי פעם לבקר מקיבוץ חפץ חיים, קיבוצם של חלוצים דתיים מגרמניה. הורי סיפרו ששמעון הוא האיש שהציל את אמא מהטביעה בפאטריה. מעבר לזה כילדים לא כל כך התעניינו, וחבל.

חלפו למעלה מארבעים שנה מטביעתה של הפאטריה – אנחנו ב- 1982.

אני, ששירתתי כצוללן בצבא, עשיתי אז עבודות צלילה מזדמנות בנמל חיפה. יום אחד, אני על רציף מבודד, אין נפש חיה בסביבה רק מנופים גדולים ומכולות. אני בהמתנה לצלילה לניקיונה של ספינה מתחת למים, כשלפתע מגיע זוג מבוגר, גבר ואישה. זה לא אזור שאתה מצפה לפגוש בו אנשים ובוודאי לא תיירים. האיש פונה אלי באנגלית ושואל אם אולי… במקרה… אני יודע היכן טבעה הפאטריה. לְבוֹשְתי באמת לא ידעתי.
'למה אתה מתעניין?"

והאיש מספר שהוא היה אז על אחת מאוניות המעפילים הסמוכות וחזה במו עיניו בפיצוץ.

השאלה המוזרה דווקא אלי, שאמי הייתה על הפאטריה, ואולי המבוכה שלא ידעתי על מיקום הטביעה, גירו את סקרנותי. על אחת המכולות היה מעין משרד והבחנתי בדמות שם. ניגשתי לאיש שבמשרד יחד עם התייר ואשתו וחזרתי על השאלה: 'אולי שמעת על הפאטריה? היש לך מושג היכן היא הוטבעה?'

והאיש מביט בנו מופתע ומחזיר בשאלה: 'מעניין שאתה שואל דווקא אותי. בוודאי שאני יודע. אתה יודע מי אני?' ומבלי שהמתין לתשובתי הוא מוסיף: "אני איש ההגנה שהטמין את חומר הנפץ בפאטריה." 

הייתי המום. וכך אנחנו עומדים על הרציף שלושה אנשים זרים לחלוטין, שמעולם לא נפגשו. האיש שהטמין את חומר הנפץ, פליט יהודי שעמד אז על סיפון אונייה סמוכה, ועבדך הנאמן, שאימו הייתה על הסיפון ממש. והכל במפגש אקראי שאין לו כל הסבר הגיוני.

אבל בכך לא היה די.

לאחר מות אמי מצאנו סט של מכתבים אישיים שהיא שמרה. המכתבים היו משמעון לנדסברג מחפץ חיים, אותו פליט מהפאטריה שהציל את חייה ושהכרנוהו מביקורים בביתנו. אופיים של המכתבים דחף אותנו לפגוש בו שוב, בקיבוצו. רק אז הוברר לנו ששמעון לא היה אדם זר לאמי. הם היו זוג שהתארס עוד בגרמניה, והגיע יחדיו באוניית מעפילים בכוונה להינשא בארץ ישרואל, והוא שהציל את חייה. משום מה הופרדו במחנה המעצר בעתלית ולא חזרו יותר איש לזרועות רעותו. אמי, מעולם לא סיפרה לנו על כך. זה היה סוד שהיא שמרה לעצמה.

בשנת 2009 חלה נכדי ואושפז בבית החולים רמב"ם בחיפה. אחת מהבנות שסעדו את החולים הייתה בחורה בשירות לאומי מקיבוץ חפץ חיים. 'אולי את מכירה את שמעון לנדסברג?' אני קופץ בשאלה.

והיא מתבוננת בי במבט משועשע: 'שמעון הוא סבא שלי…' היא אומרת.

וכך נכדתו של האיש שהציל את אמי מסייעת לנין של אמי בבית החולים. ואני מציץ מחלון בית החולים בחיפה המשקיף אל הים, אל המקום המשוער בו טבעה הפאטריה, אל הסיפון הדימיוני בו עמדו אמי והסבא של הבחורה, אוחזים יד ביד מפוחדים כשנשמע הפיצוץ, ותהיתי על נפתולי החיים…

(כך סיפר לי דני פארן ממושב אליעד ברמת הגולן)

 


ואכן… נפתולי החיים מי יְשוּרָם…?

זִקּוּקִין דִּי-נוּר

שוקה, יום חמישי, 12 באפריל 2018

"הפאטריה" כפי ששודרה בגלי צה"ל בתכניתו של שמעון פרנס. לחץ על הכפתור להאזנה.

שקיעתה של הפאטריה

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

These stories always touch my heart so much! thank you Shuka. beautifully written

הסיפור השאיר אותי בפה פעור, ממש! אינני יכולה להפסיק לתהות מדוע הילדה לא סיפרה לילדים על מהות היחסים עם שמעון לנדסברג…

נפתולי החיים שאתה מיטיב לספר….
גם לי יש סיפורים ואני תוהה ביני לבין עצמי אם תרצה פעם לכתוב אותם אם אשלח אליך….

העליתי בטעות תמונה לא נכונה מהאינטרנט של הפאטריה. התמונה הנוכחית היא הנכונה. תודה לאלו שהעירו לי על כך.

כך כתב לי עוזי שטיין:
תודה שוקה. הרשה נא לי, אתה ואלה מניצולי פטריה או צאצאיהם, להוסיף מספר פרטים מניסיוני האישי: בשנת 1943 – 1944 נשלחתי להתחנך במוסד חינוכי בפרבר החיפאי "אחוזה" שעל הר הכרמל. הייתי בן 7 – 8 (לא ארחיב כאן על סיפורי האישי) אחדים מהחניכים במוסד היו מניצולי פטרייה. הקשר בינינו היה קלוש,שכן הייתי צעיר מאותם חניכים במספר שנים, אך היכרתי כל אחד מהם אישית. לא שמרתי על קשר עם איש מהם. מה שברצוני לציין הוא שלא כולם נשלחו לקפריסין, ההגנה הצליחה להעלים אחדים מהניצולים ופיזרה אותם במקומות שונים דוגמת אותו מוסד.

ריטה שלום
אימי כבר מזמן איננה איתנו,
ולכן גם לנו-לי אין תשובה ,
למה לא שיתפה אותנו באירוסיה לשמעון.
ואולי, אז לא דיברו גם על הרבה דברים אחרים.
דני פארן

שמעון לנדסברג ז"ל היה איש אציל מאוד וגם ידיד של אבי ז"ל מילדות בגרמניה. שמעון כתחביב היה גם קוסם ועשה המון חסד להעלות חיוך על פניהם של הרבה אנשים.יהי זכרו ברוך.

סיפור מדהים. כמה טוב שאתה מביא אותם לידיעתנו.

קראתי את סיפור החיים המרגש הזה- מדהים איך בחיים, לפעמים, הכול מתחבר.
כמה סבל, תלאות ומוות היה בעלייה ארצה ובבנייתה ואיזה נס שיש לנו את ארץ ישראל.
תודה שוקה ששיתפת- תמיד סיפורים עוזרים יותר להבין את ההיסטוריה שלנו.

אני נכדתה של הילדה ז"ל- אימו של הילד המתוק שהיה מאושפז ברמב"ם תקופה ארוכה… תודה אל הוא בריא היום 🙂
סבתי הלכה לעולמה כשהייתי תינוקת, אך הסודות הקשורים בה ממשיכים ללוות אותי עד היום.
יהי זכרה וזכרו של שמעון לנדסברג ז"ל ברוך.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)