הרצון להיות נאהבים

את שוש פגשתי במכון קוסמטי. צצה לי בעיה בכף רגלי ונשלחתי למכון לכמה טיפולים. "תבקש את שוֹש" אמרו לי. וקיבלתי את שוֹש – נעימת מראה וחייכנית, צעירה מששים ומשהו שנותיה. הייתי מגיע לטיפולים מצויד בספר, נשק נהדר כנגד המתנה בתורים, ושוש, בסקרנות של נערה, הייתה מתעניינת בכל ספר ומבקשת שאקריא לה קטעים בעודה מטפלת בי. כך נוצר הקשר ביננו וכך שיתפה אותי בשתי סצינות מטורפות מילדותה. הקשיבו:  

תמונה ראשונה – גדלתי ביהוד כבת יחידה להורים מתימן. בת יחידה… לתימנים… תשאל בוודאי? אני חושבת שזו הייתה בחירה של אמי שמשהו בקשר שלה עם אבי לא עבד. הורי היו דתיים, אמי יותר ואבי פחות למרות שגידל פאות. הוא לא כפה עלי את הדת, שלא כמו אמי, וחשוב היה לו שאלמד חשבון ועברית על פני תפילות. לכן אולי הייתי קשורה אליו יותר. הקשר עם אמי, מאידך, היה פושר. לא אהבתי את יחסה הקר לאבא, שנאתי את האוכל התימני ושנאתי את מריבותינו על אכילה.

בשכונה שלנו ביהוד היו עולים רבים מתורכיה, ואֵלו היו רבּות מחברותי אז. אני זוכרת את צליל השפה התורכית מתנגן עד היום. אלא שמראם החיצוני השונה של הורי הפך בידי חברותי לכלי של לעג ושנינה והם הדביקו לי ליד שמי את התוספת "בּוּקלָאס" ('פאות' בתורכית או בלדינו) כלעג על שוֹנוּתו של אבי. ואני אז בת שבע או שמונה, כואבת עמוקות, נעלבת עד עמקי נשמתי, חשה זרה ומוזרה בכל פעם שקראו לי שוֹשנה בוּקלָאס.

וכך, צהריים אחד חזרתי הביתה ומצאתי את אבי ישן על צִדו. איני יודעת מאין אזרתי עוז, אבל בהחלטה של רגע שלפתי מספריים מהמגירה… ניגשתי אליו בשקט… וגזרתי את פאתו הגלויה. גזרתי פאה אחת ונמלטתי לשכנים.

שוש חדלה לרגע מלספר ועיניה מתלחלחות.  "למה הדמעות?" אני שואל. "אני חושבת על מה שהייתי מוכנה לעשות… לגזור את פאותיו של אבי (!!)… רק כדי לזכות במעט הכרה ואהבה מילדים אחרים… ועצוב לי."

בערב השכנה החזירה אותי הביתה. אמי פתחה את הדלת בעיניים רושפות, כועסת כמו תמיד וחגורה להצליף בי בטווח ידה. עמדתי מפוחדת, לא שלטתי בשרירי ועשיתי במכנסי, כך… בכניסה לבית. באותו הרגע יצא אבי מהחדר. הוא ראה את אמי והחגורה, הבחין שהרטבתי ואז צרח על אמי שלא תעז לגעת בי. הוא הושיב אותי על ברכיו בעוד אמי מצווחת: "אל תחבק את הפושעת!", והוא הביט בי ורק שאל: "למה?"
סיפרתי לו, מגמגמת.
אבי לא התיק את עיניו ממני: "הפאות שלי גורמות לך להיפגע? למה לא אמרת?" ואז הוא קם, הוריד אותי, נטל את המספריים… ובאחת… גזר את פאתו השנייה. נדהמתי… אבל גל של אושר הציף אותי.

ואמי… היא הסתכלה בו כאינה מאמינה…. וסיננה בין שיניה: "אתי הסיפור שלךָ נגמר."

לקח עוד כשנה, אמי עזבה את הבית ושנה לאחר מכן הם התגרשו סופית.
במשך שנים ארוכות, הקשר אתה נותק ואני חייתי עם אבי. היא לא התייחסה אלי כ'בִּינתי', היא קראה לי 'בִּינתוֹ' (הבת שלו), ואני נענשתי ברגשי אשם עמוקים על כך שאני הוא הגורם לפירוד של הורי. תחושות שלא השתחררתי מהם אלא בגיל מאד מאוחר.

תמונה שניה – אבי ואני עברנו לגור עם סבתי בהרצליה. אבי רשם אותי לבית ספר כללי ולא דתי, אבל כסף למחברות ולספרים לא היה. אבי עצמו, למרות הקשר הטוב ביננו, לא היה מודל גדול לחיקוי והתעניינותו בי הייתה דלה. הוא עבד חלקית, מידי פעם יצא עם נשים חדשות, וראיתיו מעט. גם בבית ספר הייתי עוף מוזר, הייתי אז בכיתה ד', מחברת אחת, עיפרון אחד, משוועת לתשומת לב. אבל בִּמקום תשומת לב קבלתי נזיפות מהמורה על שאין לי מחברות נוספות.

ויום אחד חלתה אחת מחברותי לכיתה והמורה, במחווה של חדשנות, לקחה את כל הכיתה לביקור בבית הילדה. אני זוכרת את הביקור כאילו זה עכשיו. כולנו שם, מפטפטות וצוחקות, והמורה שותה עם האֵם בחדר השני. ואני… כמה קינאתי, כמה ייחלתי לתשומת הלב שזכתה לה הילדה ההיא ועל ההזדמנות שיש לאם לשוחח עם המורה.

לקח לי ימים ספורים בלבד לרקום משהו שיביא גם לי קמצוץ של חיבה. התחזיתי לחולה ונשארתי בבית. חלף יום, חלף שבוע, חלפו שבועות –  איש לא ביקר, איש לא התעניין בשלומי. עלבוני היה כה עמוק שהחלטתי לא לשוב לבית הספר עד החופש הגדול. מכיוון שכלום עדיין לא קרה החלטתי בתחילת השנה החדשה שלא אשוב יותר לבית הספר. חדלתי מלימודים.

סוף דבר – עבדתי בכמה עבודות מזדמנות כנערה ואיני יודעת כיצד לא התדרדרתי למקומות נמוכים. בגיל 16.5(!) נישאתי ובגיל 21 כבר היו לי שני ילדים.  כשילדי גדלו (כיום יש לי שלושה) וגילו שיש דברים בסיסיים שאיני יודעת, היה זה מנוע הבושה שהחזיר אותי לספסל הלימודים ורק בשנות השלושים שלי השלמתי בגרויות באופן אקסטרני ורכשתי לי מקצוע.

שוש התעטפה בשתיקה והחלה שוב לדמוע. היו לי המון שאלות, אבל רק הבטתי בה בהערכה רבה על חוסנה וגם אני התעטפתי בשתיקה… מנסה לעכל…
ונזכרתי בדבריו של מישהו חכם שאמר פעם: "גם מתחת לקליפה הכי קשה, תמיד יש מישהו שרוצה להיות מוערך ונאהב."  אז אל תחסכו, אִמרו דברים טובים לאנשים, זה פועל כמו קסם.

זִקּוּקִין דִּי-נוּר (73)
שוקה, יום חמישי, 27 בינואר, 2
011

"הרצון להיות נאהבים" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. להאזנה לחצו על הכפתור למטה

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

שוקה שלום
1.כמה חכמה ואיפוק יש לאבא ששאל למה? ולא "חינך" ישר מהבטן.
2.כמה מחנכים צריכים להיזהר להראות אהבה שווה לכולם.
תודה ושבת שלום
איתי עמית

מרגש עד דמעות. כרגיל בפוסטים המיוחדים שלך , והרבה יותר!

סיפור מדהים בפשטותו ובהיותו כל כך מציאותי…
חלומות ופחדים ופנטזיות של ילדים קטנים ואיך זה משפיע על ההתנהגות שלנו בעודנו צעירים..
ועל כמה שהאהבה שקיבלנו ועודנו מקבלים אינה מובנת מאליה, להעריך כל רגע של אושר, מקטן עד גדול.
תודה על התזכורת 🙂
ושבת שלום

שוקה שלום, כרגיל רגשתני מאד,צא וחשוב עד כמה ה"דברים הקטנים" ואלה שאנו לא מייחסים להם חשיבות (כאבי הילדה) משפיעים על חיינו וחיי הסובבים אותנו…(גם בבגרותנו).

כרגיל ואף יותר מכרגיל פינתך השבועית קולעת בול.

וואווו…..לא יכולתי לעצור את הקריאה.
מעורר מחשבה והמון…כתמיד!
עד כמה צריך להיזהר, ולשמור על כל אחד מקטן ועד גדול. כמה צלקות עלולות להיגרם כשלא חושבים ולו עוד פעם אחת… לפני שבוחרים איך להתייחס, להגיב, להתנהג, או מה לומר…
ומי יודע עוד כמה אנשים עם סיפורים דומים, או כאלה שמזכירים את הסיפור הנ"ל מסתובבים בינינו.

שוקה היקר,
כמה מרגש וכמה נכון.
כל אחד מאתנו, גם אם אינו מודה בכך, זקוק לתשומת לב, למילה טובה, לאהבה…
תודה על כל מילה.
בידידות,
ירדנה

מעבר לזה שכל אחד רוצה וזקוק לאהבה ותשומת לב, חשוב לזכור שמילה יכולה לבנות ויכולה להרוס ."חיים ומוות ביד הלשון"

Thanks for writing the lovely blog about my mom, you have touched my heart allowing memories about my mom and grandfather to come to the surface. She is truly a special woman, and she does give the best pedicure and manicure you'll find in the area.
Thanks,
Irit

שוקה היקר,

תודה על השיתוף,
ותודה בשמנו לשוש על השיתוף.

אחד הרצונות הגדולים ביותר של האדם הוא להיות נאהב,
להרגיש שהוא חשוב למישהו בעולם הזה.

אתה יודע, יש משפט שאני אוהב – אלוהים נתן לנו 2 אוזניים ופה אחד, כדי שנוכל להקשיב לפחות כפול מהזמן שבו אנחנו משמיעים.
לפעמים,
ההקשבה עצמה מספקת, כדי לגרום לאדם להרגיש בעל ערך.
ריגשת.
כמו תמיד.
ושוב תודה על השיתוף

יפה ונוגע ללב
תודה

שוקה יקר,
הסיפור אכן שובר לב. כמה צריכים להיות קשובים לרחשי הלב של ילדינו וכמה חוכמה לדעת איך להגיב בכל מיני סיטואציות, לכן אני טוענת שהמקצוע הכי קשה בחיים זה ההורות. כמו שמישהו מהמגיבים ציין אנחנו יכולים לרומם בדיוק כמו שאנו יכולים להשפיל ולהותיר צלקת.
אני גאה בשוש, שהרימה עצמה בכוחות נפש עצומים ויצרה את עצמה מחדש. זוהי גדולתם של אנשים אמיצים, שסוללים לעצמם את החיים ולא נשארים תקועים.
אני מאמינה כמוך שאנו לכל אורך הדרך צריכים להשתדל ולעשות את הטוב לזולתנו, זה תורם להרחבת ליבנו.
שבת שלום – מעריכה מאוד- שולי.

שבת שלום, שוקה
התייחסות לסובבים אותנו ובמיוחד ליקרים לנו הוא לחם חוקינו. מילה טובה אפילו הקטנה ביותר ממלאת את השומע מהצד השני ליום שלום ואפילו ליותר. כמה חשוב לנו להיות נאהבים, כמה חשוב לנו לקבל מילה טובה מהצד השני, מילת הערכה, התייחסות – משמע: אני קיים. התעלמות מאדם ומצרכיו נחשב כאילו הוא מת. אנו צריכים להיות קשובים לסביבה ולקרובים לנו. תודה על הסיפורים היפים והמרגשים. סיפורים אלה נותנים לי הערה/הארה להתעורר ולא להמשיך כאילו הכל מובן מאליו.
תודה , השייח'.

בוקר טוב שוקה

לאחר שהאזנתי לך ביום שישי , קראתי את הזיקוק הבוקר ולהפתעתי ישנה תוספת מבורכת של השמעת הזיקוק.

במקרה נדיר זה אני חושבת הפוך מהפתגם "טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים"
המילים מקבלות עוצמות חזקות מפיך, כל כך נוגע ללב ואני מקווה
שמורים רבים ישמעו את הסיפור המרגש של שושי וילמדו מזה .
ואם אתה עדיין בקשר עם שושי מסור לה ממני האלמונית ישר כח.
תודה רבה שוקי על הסיפורים המאלפים שלך.
שבוע טוב ובשורות טובות -שרה

שוקה שלום !
אתה מעלה נושאים לדיון שלא רק מושכים לתשובה אלא גם משפיעים על כלל החברה , ואני חושב שזה המעשה הכי חשוב שאתה עושה .ואם להתיחסות לנושא , אני חושב שחסך אהבת אם לילד רך כפי שעלה בספורך זה , זה כמו אחת "מעשר המכות ". ואם הבת הצליחה להתעשת אפילו ברבות השנים ולא להדרדר אל שפולי החברה ,אז יישר כוחה וכל הכבוד !!
אתך לאורך כל הדרך ,והמשך בספוריך ה"נוגעים" והדוחפים לקחת חלק , כל טוב עומר

שוש!
כל הבנות מהמכון קוסמטיקה של סמדר קדמי ברעננה התקבצו סביב הרדיו ביום שישי ושמעו בתדהמה את הסיפור המרגש והמהמם שלך!. לא שהיינו צריכות הוכחה לדעת כמה שאת אישה מדהימה ומיוחדת, אבל זה רק חיזק בנו את המחשבה למה אנחנו כל כך אוהבות אותך. 🙂

שלום שוקהץ
בשנת 1967,עת הייתי בן15 לערך למדתי באורט כפר סבא ושם למדתי בין היתר מתימתיקה. המורה למתמתיקה,שלא ניחן ברגישות,אמר לי באחת ההזדמנויות כאשר לא הבנתי סוגיה מתמתית,לפני הכיתה שככל הנראה אף פעם לא אדע מתמתיקה…
לאחר שנה עזבתי את בית הספר והלכתי ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האויר ולמרבא הפלא לא הייתי גרוע כלל וגם לא במתמתיקה.
אין ספק שהארוע הזה נחרט אצלי עמוק ונזכרתי בו היום לאחר ששמעתי את הסיפור על שוש.
מיותר להגיד את שמו של המורה הנ"ל אבל מעניין שרק את שמו אני זוכר היום מבין כל המורים.

סיפור מקסים,
דמעתי בדרך אתמול כששמעתי את התכנית,
הסצינה עם האבא כל כך כל כך מרגשת.
תודה שוקה על הדרך המקסימה שהעברת את הסיפור,
ולשוש , אני בטוחה שאת אדם מיוחד ומלא ברגישות , וכל הכבוד לך שהצלחת בגיל מבוגר כן ללכת וללמוד, אף פעם לא מאוחר מידי!

שלום שוקה
ספור מרגש וכן כל ספור שאתה מספר
אני זוכרת אותך כילד כיון שלמדתי עם אחותך רמונה
בגמנסיה הראלית בראשון
נעים לשמוע ולראות איזה גבר רגיש חכם ויפה נהיתה
המשך לספר ספורים

מרגשים

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)