התשוקה למשאית
יוסי ריבלין הוא יועץ תקשורת במקצועו ובין השאר גם עורכו של העיתון הדו-חודשי של חברת "סע-שא" – ארגון תחבורה שכולל כאלף ומאתיים משאיות ואוטובוסים. בעיתון האחרון הוא פרסם את הסיפור האמיתי הבא (השמות בדויים):
"אמי תמיד לחצה עלי ללכת וללמוד." מספרת מאיה. "כנראה כמו כל האמהות. אני זוכרת את המשפט הקבוע שלה – 'אם תלכי לאוניברסיטָה (במלעיל) אז תתחתני עם אקדמאי ואם לא תלמדי… בסוף תתחתני עם נהג משאית…'
אז המשפט הזה כנראה הילך עלי אימים וכשהשתחררתי מהצבא הלכתי לאוניברסיטָה (במלעיל) לרכוש השכלה. עשיתי תואר ראשון, תואר שני והמשכתי במרוץ לכיוון הדוקטורט. אני מניחה שאמי הייתה בוודאי מרוצה כי הסיכוי לחתן אקדמאי הלך ותפח למול עיניה…במסגרת לימודי הדוקטורט הקמנו פורום אינטרנטי שנקרא 'רצים לדוקטורט'. הפורום נועד לדוקטורנטים ישראלים מכל רחבי העולם בעיקר כדי להרחיב קשרים. ויום אחד החליטה מנהלת הפורום, דוקטורנטית מהאוניברסיטה העברית לחקר תרבות, אולי כחלק מהמחקר שלה על תרבויות, לבקש מכל משתתפי הפורום לכתוב בכמה מילים על חלום קטן שלהם שטרם הוגשם. ואם מישהו מחברי הפורום יוכל לסייע ולהציע עזרה למימוש החלום של האחר – אדרבא ואדרבא.
ההיענות הייתה מפתיעה. בתוך זמן קצר החלו הסטודנטים לשתף על חוויות ותשוקות לא ממומשות. ככל שהחלו לכתוב, נוספו אחרים, שהיו אולי ביישנים בתחילה. מתברר שלא כל החלומות היו בשמיים. מישהי סיפרה שטרם ראתה את הבית הלבן, אחר השתוקק לצניחה חופשית, אחת הייתה מתה לצלול עם בלוני חמצן, ומישהו בסך הכול רצה לפגוש את ביבי נתניהו. אורלי, דוקטורנטית לתקשורת מבוסטון, כתבה שמעולם לא הייתה במסיבת רווקות. ואני – מספרת מאיה – לאחר היסוסים כתבתי ש… קצת מטומטם אולי … שמעולם לא חוויתי נסיעה בתא הנהג של משאית. זכרתי את הסרטים האמריקאים על המשאיות הענקיות השולטות על הכבישים ועל הקבינות שהיה בהם עולם ומלואו… אז כתבתי שמעולם לא נסעתי בתא הנהג של משאית.
לא חלפו יומיים וקיבלתי מייל מאורלי, אותה הדוקטורנטית מבוסטון שחלומה היה להשתתף במסיבת רווקות. 'אחי, שלומי,' היא כתבה לי 'הוא נהג משאית סמי טריילר ענקית. שוחחתי איתו והוא ישמח שתצטרפי אליו לנסיעה. מה לא עושים לממש חלומה של דוקטורנטית – הוא אמר לי'.
וכך מצאתי את עצמי לוקחת חופשה של יומיים מהאוניברסיטה. בצומת סגולה אסף אותי שלומי עם מפלצת ענקית, הדריך אותי כיצד מטפסים אל תא הנהג, והפלגנו בדרך הארוכה לאילת כדי להעמיס שם ציוד. לראשונה ראיתי את הכביש מזווית כפי שלא ראיתיו קודם, מתוך תא נהג גבוה, מלא הוד, הדר ועוצמה. באזור דימונה התחלתי להשתחרר קצת מהחוויה והרשיתי לעצמי להתעניין במי שאִפשר לי את החוויה. שלומי נהג במקצוענות רבה ולא חדל מלדבר אלי כל הדרך. בירידה לכביש הערבה התחלתי להקשיב לו. כשהגענו לאילת… כבר הייתי מאוהבת… לא במשאית… בשלומי.שנה לאחר מכן היינו נשואים. וכך אורלי אחותו לא רק שהייתה מאושרת מכך שאחיה הצעיר מצא אהבה, אלא גם שהצליחה לממש את חלומה הקטן, להשתתף במסיבת רווקות. היא הייתה המוזמנת הראשונה למסיבת הרווקות שלי.
בימים אלה שלומי ואני מתארגנים לעבור לבוסטון. אני התקבלתי לפוסט דוקטורט באוניברסיטה יוקרתית שם ושלומי החליט ללמוד שם חקלאות.
בכלל שכחתי לספר לכם על אמי ועל משפטי המחץ שלה. היא הייתה מאושרת מתחת לחופה וגם היא התאהבה בשלומי. ואני נדרתי נדר שגם אני לילדי תמיד אטיף, כדברי אמי 'אם תלכו לאוניברסיטָה (במלעיל) אז תתחתנו עם אקדמאי… אחרת… תתחתנו בסוף עם נהג משאית. אימא שלכם, ראה זה פלא, עשתה גם את זה וגם את זה…'(כפי שכתב ושלח אלי יוסי ריבלין)
וחשבתי בפעם המי יודע כמה – הרי גם אני מרבה בעצות לילדי הבוגרים – האם אנחנו כהורים באמת יודעים מה טוב ומה רע עבור ילדינו?
מוקדש באהבה לכל נהגי המשאיות העמלים בדרכים.
שוקה די-נור
1 באוגוסט 2013
"התשוקה למשאית" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור השני להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה שלום,
אין ספק שאתה תמיד מדהים אותי בכישרונך למצוא סיפורים מהחיים, סיפורים שמדגימים הרבה דברים אבל בראש ובראשונה: נחישות.
זה מאוד קל להרים ידיים אבל מי שחולם ומעז ומביע את חלומו בקול רם, מגשים אותו בגלל שבסוף הוא מאמין שזה אפשרי. אנחנו המיכשול של עצמנו ואף אחד אחד לא!! ואת זה אם ננחיל לילדינו, הצלחנו ביג-טיים.
דבר נוסף הוא ההזדמנויות. אני מאמין שמשמיים, אחר יאמין מזל – לא משנה: כשיש הזדמנות אז או שמרימים ולקחים או שמשאירים מאחור ובוכים.
שים לב: אורלי מבוסטון חוברה לדוקטורנטית מישראל!!! מזל? וודאי שלא, יד מכוונת ועוזרת. אבל אפשר להביא את שלומי אל ההר אבל אי אפשר לגרום להר להיפתח ולהקשיב לבן-אדם שבתוכו. רק האמונה שאנחנו בני אדם וכל הטוב נמצא בתוכנו מדריך אותי בוקר בוקר בעבודתי עם אנשים. לא קל לקלף את הקליפות אבל יש לי סבלנות (כמו לאחרים שעיסוקם האדם לפני המטריה).
ולסיום, אם להודות על האמת: נהגי משאיות אנשים מדהימים, היה י אחד כזה במשפחה (נפטר לצערי) אבל אני לא יודע מה תהייה תגובתי אם אחת מבנותי תביא הביתה חתן מיועד נהג משאית….
רק ברכות ובריאות, יהודה
סיפור או מקרה אמיתי? זה באמת לא חשוב. העיקר שהחיים מזמנים לנו מקרים מפתיעים והפעם- מקרה חיובי ונחמד.
יש הפתעות בחיים- מקרים לא צפויים והכי כיף לשמוע ממך סיפורים כאלה.
סוף שבוע נים.
היי שוקה,
סיפור (אמיתי) ויפהפה ,
סופר נהנית לקרא את סיפורך, במיוחד כשהם באים בפתחו של סופ״ש
ומוסיפים נדבך/טעם/הנאה לימים אלה,
תודה ושבת שלום,
ריקי
גדול,ענק.איזה יופי של סיפור.באמת לא משנה אם הוא אמיתי או לא
בעיני הוא כייפי ומושלם.
תודה לך שוקה.
היי שוקה
זה כמו סיפור האגדה על אותה בת מלך שהייתה אמורה להתחתן עם עני ואביון והמלך בנה מגדל גבוה ושיכן אותה בתוכו ודבר לא עזר ובסופו של דבר הגיע המיועד והתחתן אתה על אף תכסיסיו של אביה מה שאומר שמה שעשוי לקרות קורה ולא משנה כמה תתחכם ותנסה למונעו. גורל? לא יודעת. סיפור מקסים לכל הדעות. תבורך ושבת שלום
שוש
יפה מאוד
אבל למה הזנחת את אמא של שלומי?
היא אמרה לו אם לא תלמד וככה תמשיך לא יצא ממך כלום ובסוף תהיה נהג משאית ואף בחורה לא תרצה אותך….
כבר אמר שלמה (המלך)
משלי פרק ל
(יח) שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים:
(יט) דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה:
ובכל זאת כל אחד צריך להמשיך בתפקידו
קותי
היי שוקה,
סיפור יפה מאוד, צחקתי כי כבר על ההתחלה ניחשתי את הסוף- לא משנה ההשכלה ולא משנה העיסוק הכול זה מה שבלב! אני מייעצת לילדיי, הם מקשיבים, אבל הם עושים מה שהם רוצים בסופו של דבר וזה בסדר מבחינתי, אני נתתי להם חיים ועכשיו הם צריכים לחיות אותם לפי דרכם. אני צופה מהצד ומקווה כמו כל הורה שרק יהיה להם טוב.
נפתלות הן דרכי האהבה.
שוקה הסיפור שלך מדהים כי במקרה אני מכיר מקרה אמיתי מאוד דומה , עם אותו סוף.
לצערי, סטריאוטיפיזם זו מחלה שיש לזן מסויים בחברה הישראלית ובכלל העולמית.השאיפה למיתוג ולסמלי סטטוס השתלטה על עולמנו.
המירוץ אחר השכלה ולא אחר החכמה, המרדף אחר תפקיד ולא אחר עיסוק, המרדף אחר "מה" ללא "איך" זו הרעה החולה של ימינו מרוב עצים לא רואים את היער (העצים=תעודות).הדבר הבאמת חשוב בחיים ומה שייזכרו לך מהם היא מה עשית? ולא מהי השכלתך ?.כשהייתי בערך בכיתה ג', ניגש אליי חבר מהכיתה(מבריק בחוכמתו)והוא אמר לי על אחד הילדים כך: "אם ייקפוץ מה-IQ לאגו שלו, הוא יישבור את הראש". לעולם לא אשכח את האימרה הזו של ילד בכיתה ג'!! ולכן נשאלת השאלה: האם הדור המשכיל הזה לכאורה, הוא הוא מה שציפינו? לחברה מנוכרת וקרה ? זה מה שבאמת רצינו? שכל אחד ייעשה חשבון נפש בתוכו.דרך אגב, אני מכיר נהגי משאיות/מוניות/אוטובוסים מבריקים לאין שיעור מכמה מהנדסים-אקמאים שפגשתי במהלך חיי. נ.ב- אח שלי שאני מאוד אוהב, נהג משאית מבריק !!!
שוקה בוקר טוב
נהניתי לקרוא ה"זיקוק" ומצא חן בעיני מאוד הציטטא שהביא
קותי מספר משלי.
מה שחשוב באמת זה להעריך את אדם לפי מעשהו ולא לפי תאריו.
יום טוב – שרה
שוקה שלום
מה לעשות אני אוהבת מאד מאד את סיפוריך,אבל הפעם הגדלת לעשות כי לקחת את הסיפור ממטבח ביתי,אבל בסיפור שלי היה טויסט קטן,
אמי היתה אומרת לי שבסוף אתחתן עם נהג כמו אבא,,,,,ועד שגדלתי לא ידעתי אם זה טוב או רע.
דלית שלחה אלי את התגובה הבאה וקבלתי רשותה לכלול את דבריה כאן:
אבא שלי, זכרונו לברכה (נפטר לפני שנה וקצת), הסכים לשלם ותמך בזה שנלמד, כל החיים, ולא משנה מה נלמד. כמובן שאימא שלי הייתה המוציאה לפועל ואחראית הלוגיסטיקה (גם היום).
כך התמזל מזלי, להוולד להורים שכאלה ולמדתי כל הזמן: ציור בצבעי זכוכית, אמנות בחוגי מוזיאון תל אביב, בלט, נגרות, צורפות, גינון, עיצוב גרפי בבצלאל, ועוד ועוד….וגם…, כמו את כל הבנים בבית- שלח אותי אבא ללמוד נהיגה על משאית.
למדתי והוצאתי רשיון, עברתי גם תאוריה וגם טסט בפעם הראשונה. לא עסקתי מעולם בנהגות כמקצוע (לאבא היו חלומות להפוך אותי לנהגת גרר), אבל יצא לי לא פעם להזדקק לרישיון הזה ושמחתי על האפשרות שאבא פתח בפני. בכל מה שנשלחתי ללמוד השתמשתי ועדיין משתמשת וזה הזיכרון הכי חזק מאבא, שלא יכול להימחות בחיי.
דלית
כל הסיפורים שלך פשוט מקסימים .
תענוג לקרוא.