זיקוקין די-נור

חינוך מול הוראה – פרויקט מהדקי הניר

וויטוול (Whitwell ) היא עיירה קטנטונת במדינת טנסי שבדרום ארה"ב. יש בה שני רמזורים, שתי מסעדות ופחות מאלפיים תושבים, רובם לבנים נוצרים ואין שם ולו יהודי אחד.

בשנת 1998 החליטה מנהלת חטיבת הביניים שבעיירה, לינדה הוּפֶּר, על משהו יוצא דופן שיצר סיפור מדהים. היא החליטה שצוות בית הספר יחרוג מעט מהוראה רגילה ויקדיש חלק מהזמן לחנך את התלמידים להיות אנשים טובים יותר. מכיוון שהילדים גדלו בסביבה בה כולם לבנים ודומים ומעולם לא התמודדו עם הזר והשונה, היא בחרה בסובלנות כנושא מוביל לשנת הלימודים. אחד המורים העלה את רעיון השואה כפרויקט דגל – כיצד מטורף בגרמניה החליט, בגלל דעות קדומות, להשמיד שונים ממנו. הם החלו ללמד את הנושא הכול-כך זר להם ואחד התלמידים שאל בתמימות: "מהם שישה מיליון? אף פעם לא ראיתי שישה מיליון?"

כדי להמחיש, הציעה המנהלת לתלמידים לאסוף משהו בכמות כזו. התלמידים קראו באינטרנט שאטבי הנייר הומצאו בנורבגיה וכי אזרחיה נהגו בזמן המלחמה לענוד על דש בגדם אטב נייר כהזדהות עם הטלאי הצהוב ונגד מעשי הנאצים. התלמידים החליטו לאסוף שישה מיליון מהדקי נייר. הם פנו לאנשים בכל העולם לעזרה באיסוף האטבים, ואכן הגיעו אטבים מלווים במכתבים מרגשים, בזיכרונות אישיים ובסיפורים על בני משפחה שנספו בשואה. היו שם אזרחים פרטיים, שחקני קולנוע, פוליטיקאים ואפילו נשיאי ארה"ב.  אבל…. הם הצליחו לאסוף כמה מאות אלפים בלבד. הם כמעט הרימו ידיים… חשבו אולי להסתפק בפחות…

ואז, לקראת סוף 1999 , הגיעו לעיירה פיטר ודגמר שרודר, זוג עיתונאים אמריקאים ממוצא גרמני ששמע על הפרויקט והחליט לעזור. דרכם זה הגיע לרשתות הטלוויזיה והכדור החל מתגלגל למקומות שאיש לא שיער.

בשנת 2001 הגיעו קבוצה של ניצולי שואה מניו-יורק לעיירה למפגשים שגרמו לניצולים ולתלמידים לדמוע. התלמידים מעולם לא נחשפו לסיפורים אישיים שכאלה. אתה צופה בסרט… בתלמידים, במורים, בניצולים… ואינך יכול שלא לדמוע בעצמך.

וכך בהדרגה הגיעו עשרות אלפי מכתבים ואיתם עשרים ותשעה מיליוני מהדקים (!) – "אז מה עושים במהדקים?" תהו בקהילה.

ולינדה הוּפֶּר, המנהלת, העלתה שוב רעיון שכבש את לב כולם. "לו היינו משיגים קרון רכבת אותנטי, שהסיע יהודים למחנות ההשמדה, היינו מאכלסים שם את מהדקי הנייר כמצבת זיכרון תמידית."

זוג העיתונאים הגרמני נענה למשאלה ויצא למסע ברחבי גרמניה לאתר קרון, משימה לא פשוטה, ובסופו של דבר מצאו במוזיאון רכבות קרון עתיק יומין שהסיע יהודים למחנות ההשמדה. הקרון הועבר לטנסי והוצב על פסי רכבת ישנים במקום של כבוד בעיירה.

בשנת 2002, ארבע שנים לאחר תחילת הפרויקט שגרר את כל הקהילה, נערך טקס החנוכה של האתר. הקרון גודר, מדרגות עץ הובילו אליו, ואוחסנו בו אחד-עשר מיליון מהדקי נייר, לזכר שישה מיליון היהודים ועוד חמישה מיליון צוענים, הומוסקסואלים ואחרים שנרצחו ע"י הנאצים.

סוף סיפור – האתר בעיירה הנידחת הזו הפך בהדרגה להיות מרכז עליה לרגל לתלמידים מכל ארה"ב ומהעולם, וכולם באים, עולים לקרון המשא הישן ולאטבי הנייר שבו, כדי ללמוד על השואה ודרכה על חשיבות הסובלנות מול האחר, מול השונה וגם ואולי בעיקר… איך ניתן להעביר מסרים חינוכיים בדרך נכונה וכל כך מיוחדת.

(הלינק לסרט בן תשעים הדקות http://www.youtube.com/watch?v=g_V6Of63nd8&feature=youtu.be)

את הסרט חותם מכתב של לנה גיטר, ניצולת שואה בת 95 , שכתבה לתלמידי בית הספר:

"כששמעתי על הפרויקט שלכם בכיתי. אתם עדות חיה שכל אחד מאתנו יכול לעשות הבדל ולתרום את חלקו לעיצוב עולם טוב יותר. עם דמעות בעיני אני קדה לכם קידה." היא חותמת במילה העברית "שלום".   

וגם אני קד קידה למנהלת לינדה הופר ולצוותה. הם מסמלים בעיני יותר מהכול את ההבדל בין אנשים שעוסקים בהוראה, מלאכת קודש, ואנשים שעוסקים במלאכת קודש הקודשים – חינוך.

(אני מצרף כמה תמונות בבלוג)

זִקּוּקִין דִּי-נוּר

שוקה, יום חמישי, 12 בדצמבר 2013

"פרויקט מהדקי הניר" כפי ששודר בתכניתו של שצעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור מתחת לתמונות להאזנה.

אחד מסמלי הפרויקט

קרון הרכבת האותנטי

מנהלת חטיבת הביניים – לינדה הוּפֶּר

שתפו

Facebook

Twitter

Linkedin

Email

Print

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.