זיקוקין די-נור

חמור בר-מזל ואיש טוב

את עופר פגשתי בסין לפני למעלה משבע שנים. איש עסקים חיפאי מתחום הביגוד שהחליט להעתיק עסקיו לסין והיפנו אותו אלי מהקונסוליה, כמישהו שאז ישב כבר שם וניהל חברה ישראלית בסין. מאז עופר שם. הוא גר במרכז סין בעיר גדולה שכמעט ואין בה זרים. עושה עסקים מחד אבל מאידך גם שואף במלוא ריאותיו את ניחוח התרבות והאנשים ששם, כי עופר הוא איש של אנשים. ומדי שבוע עופר מעביר לידידיו בדואר האלקטרוני חוויות קטנות שלו מהארץ הרחוקה, כפי שאני הייתי עושה פעם. הוא אדם חם ואנושי, כתיבתו חמה ומשעשעת והוא מצרף תמיד תמונות וגורם לך להיות שם למרות שאינך שם – "ללכת בלי ולהרגיש עם…" .
הנה הסיפור האחרון שהוא שלח שמלמד הרבה גם עליו:

ביום שישי שעבר – כך הוא מספר – העלה חבר לוואטסאפ הסיני את סיפור המעשה הבא, וצרף גם תמונה כדי לאמת את הסיפור:
"האח היהודי טוב הלב (הכוונה לעופר..) ראה לפני כחודש חמור מסכן בן עשר עובד בפרך. רחמיו נכמרו על החמור והוא בקש לרכוש אותו מבעליו. הוא הציע לו סכום מהוגן של 3,000 יוּאָן (כ 1,800 ₪), אבל בעל החמור סרב להצעה ובקש מחיר גבוה בהרבה.
והאח, שלא הצליח במשימתו, המשיך להגיע מדי פעם כדי לרומם את רוחו המושפלת של החמור ולהאכילו בגזרים. והנה היום בצהריים האח הגיע להאכיל את החמור ו… גילה שהחמור אינו נמצא שם.
"היכן החמור?" האח התעניין אצל הבעלים. זה התחמק מעט ובסוף התרצה וגילה את אוזנו שהיום בבקר הוא מכר את החמור למאכל בסכום כפול ממה שהציע לו האח – 6,000 יואן. האח, הריח סכנה, נכנס לפעולה, ארגן שנים עשר איש, ואולי יותר, שיצאו כשליחים רכובים על אופנים, משאית וכל דבר שזז, כדי לחפש את החמור המסכן בכל קצות העירה הקטנה. תקווה עדיין פיעמה בלבו שהחמור טרם שבק חיים. בבית מטבחיים קטן המתין החמור לתורו, רק עשר דקות הפרידו בינו לבין המאכלת. ובדיוק אז, במזל רב, מצאה אותו המשלחת. "אני כבר מסיים עם חזיר ומתפנה." אמר השוחט.
האח בקש לפדות את החמור ומתברר שזה לא היה דבר של מה בכך. החמור הובטח לארוחת חג לאנשים חשובים שלא רצו כל כך לוותר על בשרו. אבל נאום השחרור של האח שכלל פסוקים מספר הדאו, ספר הספרים הסיני, הסברים על הקשר העמוק בין הסינים והיהודים, בתוספת רווח קטן אך מהיר שהובטח לאלתר – עשו את שלהם והחמור נפדה תמורת 6,600 יואן."
"חמור בר-מזל ואיש טוב." כך סיכם החבר את הודעת הווטסאפ שלו.

וההודעה המוזרה הזו החלה לרוץ ברשתות החברתיות בסין ביום שישי, תפסה  קצת תאוצה ביום שבת והתגלגלה לכל מיני מקומות. את החמור לקחתי ברגל קילומטר וחצי לחצר בית של חבר. זקני הכפר (הצמוד לעירה הקטנה) לא זוכרים תהלוכה מעניינת שכזו.
ואחרי שחלפו חמש דקות התהילה שלי בסין נשארתי עם חמור מסכן (שהתברר לי שהיא בעצם אתון) שאף אחד לא רוצה אותה. קניתי שק גזר (כי היא אוהבת)  וניסחתי מודעה: "מחפשים משק חקלאי עם אכסניה לאתון חמודה, שאינה למאכל, אבל מתאימה לשחק עם ילדים ולאכול עשב וגזרים. אני משלם את דמי האחזקה מראש."
(כך כתב לי עופר, שישמח שיציצו בדף הפייסבוק שלו שנושא את שם העט שלו – “עופר סין”)

אינני איש שאפשר להעיד על קרבתו הרבה לחיות אבל יש משהו בסיפור הזה שנגע בי. כי בתוך כל הרוע והשנאה שנתקלים בהם ללא הרף מסביב, כמה כיף לחוש בנגיעות כאלה של טוב-לב.
בגשמים של השבוע האחרון פסעה חלי כלתי עם נכדתי שי בת השבע במרכז תל אביב. זוג צעיר בשנות העשרים לחייהם פסע מולם מחובקים. הצעירה מהזוג הביטה בהם, חמלה על הגשם הצולף בהם, עצרה למולם, הושיטה להם את המטרייה שלהם ופלטה: "קחו את המטריה שלא תירטבו, שימרו אותה אצלכם, אנחנו נסתדר." 
"תודה… אין צורך… אנחנו כבר מגיעים." אמרה לה כלתי, אבל הצעירה סירבה לקחת את המטריה בחזרה, והזוג כבר המשיך בדרכו, מחובק עוד יותר תחת טיפות הגשם. כמה טוב שיש אנשים כאלה, כמו עופר, כמו הזוג הצעיר… אנשים של מעשים קטנים עם הרבה נתינה.
(אני מצרף תמונות של הודעת הווטסאפ הסינית והתהלוכה המוזרה עם החמור)

זיקוקין די-נור
שוקה, יום ראשון, 11 בינואר 2015

עופר והחמור בהודעת הווטסאפ

עופר והתהלוכה עם החמור

שתפו

Facebook

Twitter

Linkedin

Email

Print

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.