לאחר לכיתה
לא מעט פעמים אני נוגע בסיפורים שממחישים שוב ושוב את האמיתה שיש פנים רבות לאמת. וככל שנספר זאת שוב ושוב ונביא עוד דוגמאות, עדיין נחזור לסורנו ונאמין שהאמת שלנו היא האמת האחת והיחידה. כך כנראה דרכו העצובה של העולם. הנה סיפור קצר כתזכורת בהקשר הזה, כפי שסיפר לי צביקה וינברגר, ועל הדרך מביא הסיפור בכנפיו גם את חשיבותה של הגעה בזמן כְּכבוד לזולת:
הוא היה מורה מוערך ע"י תלמידיו ויחד עם זאת הוא ירד לחייהם בקפדנותו ובעמידתו על קיומם של לוחות הזמנים. מתחילת השנה הוא עמד על כך שלא רק שלא יאחרו לשיעורים, אלא שיגישו את עבודות הבית במועד ויכבדו את הבטחותיהם. 'איחור או אי עמידה בלוחות זמנים,' הוא היה נוהג לומר, 'הם חוסר כבוד לזולת. אל תשכחו זאת גם מחוץ לכותלי בית הספר.'
והנה רצה הגורל ויום אחד אֵחֵר המורה בכבודו ובעצמו לשיעור. איחור של חמש דקות תמימות. הוא נכנס לכיתה מתנשף, התנצל על האיחור, מילמל הסבר כל שהוא שאיש מהתלמידים לא קלט, וביקש להתחיל את השיעור.
'יש למי שהוא משהו לומר, לפני שמתחילים?' הוא שאל את התלמידים כהרגלו.
אחד התלמידים שישב בשורה הראשונה, תלמיד ביישן שאינו מרהיב בדרך כלל לדבר בפני כולם, התרומם, לא אמר מילה, רק הושיט את את ידו, הצביע על שעון היד שלו, נקש עליו כמה פעמים באצבעו וחיוך התפשט על פניו.
הילדים היו המומים מהתעוזה של הילד הביישן, ניסו להחניק ציחקוקים. המסר היה כך-כך שקוף. המורה הביט בו, האדים מעט ולפני שהילד הספיק להוציא מילה הוא הרעים עליו בקולו: 'חצוף… עזוב מיד את הכיתה ולך לחדרו של המנהל. אמור לו שלעגת למחנך שלך.'
החיוך נמחק מפני הילד והוא יצא שפוף ונבוך מהכיתה.
למחרת הגיע אביו של הילד וביקש לשוחח עם המורה בהפסקה. 'למה הענשת את בני, אמש?' הוא שאל.
'אחרתי אמש לשיעור, שלא כהרגלי,' אמר המורה, 'וּבִנך לעג לאיחור שלי בפני כל התלמידים. אין מתנהגים כך למורה.'
'מה הוא אמר?' שאל האב, 'מה הוא אמר שהלבין פניך ברבים?'
'הוא לא אמר.' השיב המורה. 'זה בדיוק העניין. מיד כשאחרתי הוא רק נקש על שעון היד שלו מספר פעמים. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין את הרמז שמשמעו – איך אתה מאחר המורה, כשלנו אתה מטיף לכבד את האחר.'
הביט בו האב ואמר: 'אינך יודע כמה בני מעריך אותך כמחנך. הוא סיפר לנו כמה אתה מקפיד לחנכם להגעה בזמן, לכבד את הזולת. רק אמש קניתי לבני שעון יד חדש, בדיוק למטרה הזו, שיקפיד על לוחות הזמנים כפי שאתה מחנכם. והנה בני שב אתמול הבייתה ובדמעות סיפר לי שמיד עם כניסתך לכיתה הוא קם, נקש על שעונו בכוונה טהורה להראות לך את שעון היד החדש שקיבל. דווקא לך יותר מכל אחד אחר. ואתה הענשת אותו.'
(כך סיפר לי צביקה וינברגר רכז התרבות של בית ברט, בית גיל הזהב בירושלים)
אז כדאי שנזכור בפעם המי יודע כמה, שאולי אין באמת אמת אחת וברוב המקרים אנחנו נוטים לראות את הדברים דרך המשקפיים שלנו.
קראתי פעם ציטוט מעורר מחשבה המיוחס לפאבלו פיקסו:
"מי רואה נכון יותר את פני האדם: הצַלָּם, המַרְאָה או הצייר?"
ואל תקלו ראש בתשובה לשאלתו…
וגם אם ניקח מהסיפור המחויך הזה רק את חשיבות ההגעה בזמן, כמתן כבוד לַאחר… דיינו…
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 10 במאי 2018
"לאחר לכיתה" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הי שוקה.
היה שווה לחכות לסיפור הזה. אנחנו כולנו "מניחי הנחות"… בתור אדם שלא מאחר אף פעם אני מטיף אובססיבי לעמידה בזמנים.
זמן הוא המשאב היקר ביותר שאדם יכול להעניק לך. לכן מי שנותן לך את זמנו מכבד אותך ואם אתה מאחר אתה הוא זה שלא מכבד את עצמך…
וכך כתב לי ד' שביקש להישאר בעילום שם:
אני רוצה לספר לך סיפור שהטריד אותי כל חיי, וגם השפיע עלי בהתנהגותי
היום יום יומית. כשעליתי לכתה אלף, החששות שלי מהמעבר מהגן היו גדולים. באחד השעורים המורה רבקה לימדה שיר חדש, ואלו חלק ממילותיו שאני זוכר אותם עד היום: ״ד'עוד לא מלאו לו שבע יש לו שכל ברגליים וגבורה בראש״. לא בטוח שהבנו את משמעות המילים אבל הילדים הפכו זאת לבדיחה עלי. אני אז ילד קטן שחושש מהמעבר לכיתה א', נכלם מבויש, לא יודע איך להגיב ,רוצה להעלם. והמורה רואה את התגובה אל ממשיכה וזה חוזר בשעורים הבאים. וככה זה נמשך שנתיים,עד שעליתי לכיתה גימל.
אני היום בשנות השמונים שלי, מעולם לא סיפרתי את הסיפור לאיש, כאילו אני האשם, אבל ההשפלה והעלבון, אם בכלל היו כאלה נשאר אתי עד היום.
לא כל שנראה לנו לזה התכוון מעביר המסר. ראו פרשנויות פוליטיקאים שמשתמשים בזה רק לטובתם.
ואני חשבתי שהילד אוהב את השיעור ורומז למורה שחבל לבזבז עוד זמן
לגבי פיקאסו – לא יודע מי מדייק יותר – הצלם? שמנציח רגע אחד מני רבים,
אבל בדרך כלל הצילום מדייק להראות את הרגע המוקפא.
המראה, שדרכה משתקפת דמותו של אדם – ואז עיניו הן הרואות.
אבל כשאנחנו מסתכלים במראה, אנחנו תמיד רואים את עצמנו אחרת ממי שמסתכל עלינו.
אבל הצייר – במיוחד אם זה פיקאסו – רואה אותנו מעוותים לגמרי.
וגם מודליאני, לצורך העניין והויכוח…..
היי שוקה, סיפור יפה מאוד…אגלגל הלאה ואהבתי את הציטוט שהתאמת. תודה שוקה על זיקוק כה נפלא.