ללכת אחר הלב
עוֹמרי נושק בימים אלו את שנתו הארבעים. הוא שמע או קרא חלק מהסיפורים שאני מעלה ויום אחד הוא ניגש אלי ואמר: "את מירב סיפוריך אתה מספר מזווית ראיה של הורה, בוא תחווה את זווית הראיה של בחור צעיר על הוריו."
בעודנו לוגמים יחד קפה בקפטריה של מקום עבודתו, הוא סיפר לי את סיפורו המעניין הבא:
לפני כמעט 17 שנים ואני אז סטודנט צעיר בן 23 , 'תפרן' ללא תקנה, ורק חודשים ספורים לאחר שסיימתי את הקשר עם נוֹעם, חברתי בשנתיים האחרונות. ידעתי שנוֹעם ארזה אז מזוודות ופניה לטיול ממושך באוסטרליה וניו-זילנד, אולי מעין ניקוי ראש ממני וניסיון להיות עם עצמה לבד לאחר שהות של שנתיים עם אותו החבר.
האמנתי שיהיה לי קל, שאצא עם אחרות, שיהיה לי ראש שקט ללימודים ולמחשבות על הקריירה העתידית. אבל… ככל שנקפו השבועות נוֹעם העסיקה יותר ויותר את מחשבותיי. הריח שלה בדירה, השיחות אתה, החיבוק, הליטוף – היא הייתה חסרה לי. חשתי, אולי לראשונה בחיי הבוגרים, תחושות של געגוע.לקח קצת זמן אבל אט אט גמלה בי החלטה, לנטוש את הלימודים, כך באמצע השנה, ולנסוע אחריה. אהבתי פתאום את ה'להתפרע רומנטית' ולא חשבתי על ההשלכות, על אובדן השנה ואולי יותר באוניברסיטה, על מאין אקח כסף – פשוט נשביתי לרעיון של ללכת אחר הלב.
הרמתי טלפון לאבי, שאני מאד קרוב אליו, וסיפרתי לו על תכניותיי. אבי נכנס מהר מאד לנעליו של אַב שמתפקידו להרחיק את ילדיו משיגעונות של רגע.
"תראה עוֹמרי" הוא אמר. "אני חושב שזה רעיון מטורף ולא נכון. אתה תאבד שנת לימודים באוניברסיטה, לא בהכרח נוֹעם תחכה לך שם, ועזוב אותך מגחמות של רגע. אני מאד לא בעד. ובכלל מאין יש לך כסף לנסוע כרגע לאוסטרליה?"
"חשבתי שאתה תעזור לי…" לחשתי לאפרכסת.
"אני מציע שנסיים כאן את השיחה." ענה לי אבי.למחרת הטלפון מצלצל בדירתי. לא היו אז שיחות מזוהות. אני מרים, אבי על הקו.
"חשבתי קצת על שיחתנו מאמש," הוא אמר. "לא נוח לי שהנושא הכספי הוא שיקבע את ההחלטה שלך, גם לא נוח לי שילדי לא ילכו אחרי לבם בגלל כסף. לוּ אני אתה (כך הוא אוהב לומר) לא הייתי עוזב את הלימודים, אבל אם כך תבחר איני רוצה שהכסף יגביל אותך. אם תבחר לנסוע… אימא ואני נלווה לך את הכסף שאתה זקוק לו למימון הנסיעה. נַלווה ולא ניתֵן כדי שהנטל והאחריות יישארו שלך. תחזיר לנו כשיהיה לך."מישהו אוהב אותי שם למעלה, מלמלתי לעצמי.
לקח לי שבוע ימים להשיג את נוֹעם בטלפון (לא היה אז טלפון נייד), להתארגן ולעלות על טיסה לאוסטרליה. פגשתי את נוֹעם אצל קרובי משפחה בסידני, מטיילת עם בחור אחר שחיזר אחריה אז. לשמחתי היא פרשׂה את ידיה אלי, ויתרה על ההוא ומשך שלושה חדשים ריחפנו במדבריות אוסטרליה ובקרחוני ניו-זילנד וכך טווינו את הקורים הראשונים של נישואינו העתידיים.
"תשאל בוודאי," הוא אומר לי "מה היה ההמשך?"
המזל כנראה קצת עוזר לאוהבים. שבועיים אחרי שהגעתי לאוסטרליה מודיע לי חבר מהארץ, שבידיו הפקדתי את מכתב הפסקת הלימודים לאוניברסיטה, שהוכרזה בארץ שביתת המרצים הגדולה. השביתה ארכה שלושה חודשים. הספקתי עוד לחזור ארצה לפני תום השביתה ונהניתי מכל הפטורים שנהנו אז כל הסטודנטים. סיימתי את הלימודים בחשבונאות ומשפטים ללא כל נזק וכמה שנים לאחר מכן נוֹעם ואני נישאנו. אנחנו נשואים כבר כ 15 שנה, הורים לשלוש בנות מקסימות, וראה זה פלא, טפוּ טפוּ טפוּ, אהבתנו עדיין מצמיחה ניצנים חדשים.
"החזרתם את החוב להוריך?" אני שואל בסקרנות, מוריד אותו ממרומי הרומנטיקה לנושאי דיומא.
"תתפלא" הוא אומר. "עד השקל האחרון. נוֹעם ואני עבדנו כמלצרים והחזרנו כל אגורה, בכיף גדול. דברתי על זה עם אבי באחת השבתות לאחרונה. הוא כמעט לא זכר את כל הפרטים הללו, אבל נוֹעם ואני זוכרים גם זוכרים.""מה אתה לוקח מכל זה?" שאלתי את עוֹמרי, מגלגל לחיקו את כדור ה'תובנות'.
"אני לא בטוח," הוא אומר. "הורים בדרך כלל נוטים לחשוב שהם יודעים יותר טוב, שהם בוגרים ובעלי ניסיון, ומנצלים פעמים רבות, ואולי בתום לב, את כוחם ועליונותם הכספית. והנה אבי, למרות שחשב שאני טועה, נתן לי יד ללכת אחר לבי, לשלם את המחיר או לקטוף את הפירות. תפגוש את נוֹעם והבנות ותבין אילו פירות עזרו לי הורי לקטוף…"
איני חושב שיש צורך להוסיף תובנות משלי…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (78)
שוקה, יום חמישי, 7 באפריל, 2011
"ללכת אחר הלב" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחצו על הכפתור למטה להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה ידידי
איזה פוסט .. נוגע בנימי הנשמה ההורית. בשפיץ של השאלה החדה איזה מין הורה אני לילדי הבוגרים? הניווט הזה בין להיות שם באופן טוטלי גם כאשר הלב לא מתרונן מהחלטות או מרעיונות של המתבגר (והם לא גומרים להיות מתבגרים .. לעולם) לאפשר את הבחירה גם אם ממרומי הגיל מהדהדהת הידיעה שלטעות יהיה מחיר. להחליט מתי מתערבים ומתי פשוט מביטים מהצד ורק נמצאים בדממה. ..
וואי כשאמא הייתה אומרת לי שהלבטים והקשיים בגידול ילדים גדלים ביחד איתם הייתי מרימה את ראשי מבין החיתולים (לא טיטולים… ) ומהנהנת החוסר אמונה מוחלט.
והיא.. כמו תמיד – צדקה וצודקת!
"לו אני – אתה" הוא משפט חזק ומעורר שאלות רבות… אותי הוא שולח לשבת של קירצופים ומחשבות .
שוקה
תודה על היותך
איילה
סיפור מקסים. אהבתי את הסיפור עצמו ואת ההחלטות שעומרי לקח ומאד הבנתי את אביו שהגיב כפי שהגיב. מה שחשוב בעיקר הוא זה שהאהבה הוכיחה את עצמה והאב נהג נכון והזוג איך לא? לקח אחריות וכמו שעומרי הגדיר זאת, אלוהים עוזר לאוהבים והכל הסתדר לטובה. הפי אנד אמיתי. יופי של סיפור, מצטרף לשרשרת המפוארת שלך שוקה
שוקה שלום. ריגשת אותי כתמיד.
מקסים !
הלב יודע הכל
צריך פשוט להסיט את הרעשים שמסביב כדי לתת לו להוביל אותנו אל הלא נודע
שוקב תודה רבה על סיפור כה מדהים, נעם ועומרי ניצחתם בגדול ומזל שאבא של עומרי תיקן את מה שהיה יכול היה חלילה בכי לדורות ואולי עומרי היה בעצב עד היום.כולנו כבני אדם, כהרים כסבתות וסבים צריכים לשאול את עצמנו אילו היינו במקום עומרי או בכלל מה היינו רוצים שיהיה ובטוח שאבא של עומרי היה נוסע בזמנו אחרי אהבת חייו.לא אחפור יתר על המידה אבל הדוקטורינה והמוטו שלי בחיים לשחרר,לתת, לזרום לא להקשות ולהיטיב עם הסובבים ,עם יקירנו ובכלל לסמוך עליהם לתת את מלוא הכבוד,אם הם ירוו נחת מאיתנו אנחנו נרווה נחת מהם,גם אם לא היתה שביתה באוניברסיטה עומרי היה לומד שנה מאוחר יותר לא היה קורה מאומה לא כלומה.היו ברוכים ,בריאים ומאושרים ולך שוקה מה יהיה?כל סיפור שלך מדהים ומקסים והשמים גם הם לא הגבול .שאפו.
כרגיל מהנה.מרגש עד דמעות.אני רק תוהה מדוע הטלפון הגיע למחרת ?הלא אנו ההורים רוצים שילדנו יימצו את מלוא הנאות,חויות של החיים בעיקר שמדובר באהבה!גם שצריך לקחת את הסיכון של או לכאן או לכאן.אהבתי מאד וכנראה שגם אני כהורה הייתי נוהגת כך.
לסיום ,נסתרות דרכי האהבה ,הרווח הוא המשך של משפחה בריאה בנפשה.
עומרי כל הכבוד לך אחי אני מאמין באמת שללכת אחרי תחושות הלב ובמיוחד אחרי אהבה שהיתה ואיננה בגלל נתונים טכניים זה מעשה אמיץ!!!
מוריד בפניך את הכובע על התעוזה וההחלטה ובעיקר המעשה ואני בטוח שהיום אתה לא מתחרט ואפילו שמח!
אני מבין אותך כי בערך אני עשיתי צעד דומה…
שוקה , כרגיל עוד סיפור מדהים ולך עומרי , מצדיע .
אין כמו ללכת אחרי הלב בתנאי אחד ..והתנאי הוא שלא הולכים אחריו בעקבות גאווה או יצרים פנימיים לא מוסברים אלא ללכת אחריו מאמונה שלמה בצדקת הדרך ולדעת שזאת ורק זאת ,
הדרך שלך!! על אחת כמה וכמה באהבה כי אין כמו להאמין באהבה אמיתית.סיפור נפלא ליום שישי..
ועוד דבר קטן באשר לנסיון בחיים. לא הכל זה נסיון כי לפעמים חוסר הנסיון נותן לנו , לבני האדם לחשוב מחוץ לקופסא ולא הקיבעון של הנסיון (טיפ למבוגרים שבנינו).
שבת שלום ומקסימה..
סיפור נהדר
אהבתי את הקטע בו הבחור מגלה שהוא מאוהב,ו"טס" אחרי הלב
למזלו הוא לא איחר את הרכבת
שבת שלום
היי שוקה יקר,
סיפור רומנטי עם סיום שמח. כמה שזה עושה טוב על הלב.
כל הכבוד לאבא של עומרי, שאפשר לו ללכת אחרי ליבו. צעד אמיץ.
להיות הורים זה ממש מקצוע.
אומרים ילדים קטנים נושאים על הידיים ילדים גדולים נושאים בלב.
שבוע טוב – מעריכה שולי.
בוקר טוב שוקה
סיפור מקסים ושובה לב לו יהי שגם אני כהורה לא אטעה בשיקולים
שלי לגבי ילדי. ואני טוענת שלרוב כשהולכים אחר הלב מונעים
הרהורים בהמשך החיים.
שבוע נפלא ושוב תודה – שרה
שוקה שלום !!
עברתי וקראתי את את מרבית התשובות , ורובן ככולן מצאו חן בעיניי , כי הן נכתבו מהלב ,ואני חושב שהאבא לא רק שבמקרה הזה נהג נכון , אלא שלאורך כל החיים גידל את בנו נכון , בחנוך משתף , וקוצר את הפירות מילדו !!
גם זו דרכי שלי !!
שוקה עוד משהו , אני חושב שאתה מעלה ספורים . שאצל הקוראים שלך בלא יודעין עולה וצף הרגש הטוב , שלעיתים הוא חבוי !!
בלחיצת יד חמה עומר !!
כרגיל סיפור מרגש עד מאוד!
נהנתי להקשיב לך שוקה, מספר את הסיפור בתוכניתו של פרנס.
כמה אהבה, וענווה יש בסיפור הזה ( מצד ההורים). כל כך יפה!
תענוג!!
תמיד בפינה שלך אני מוצאת את עצמי יושבת מול מקלט הרדיו ומאזינה בשקיקה. אני מפסיקה לרגע את ההכנות לשבת ופשוט מאזינה בריכוז שחלילה לא אפספס מילה.
תודה לך!!
לשוקה היקר
עונג צרוף! אם לא היית קיים- היו כנראה צריכים להמציא אותך…
שמח בשבילך שהלכת אחרי לבך והחלטת להקדיש עצמך לכתיבה, כקריירה שניה או שלישית אחרי כל מה שעשית בחיים (ומעטים יודעים עד כמה אתה מוכשר גם בתחומים האחרים בהם עסקת!.
חג שמח
רפי
שוקה. ככה גם אני הייתי נוהגת ובטוחני שגם אבי ז"ל היה נוהג.
בני אסף נסע לגרמניה אחרי הצבא "לעשות כסף" עברה חצי שנה. התבייש הבן שלא הרוויח וצריך לחזור. התבלט. אמרתי לו: "בני, מזה כסף? מה היה אומר סבא עלה"ש. כלב יראה אותו ברצפה ירים אותו?!! אה.. מיד לקח הבן מטוס וחזר הביתה בשלום (בתי אגורה) הסיפור שלך מרגש כרגיל