ללמוד להקשיב
רבות נכתב ודובר בנושא ההקשבה וחשיבותה, ועדיין חוסר הקשבה היא מחלה שכולנו נגועים בה, גם אם לא נודה בכך בקלות. הקשיבו לסיפור הבא בתרגום מקוצר וחופשי שלי מאנגלית:
כולנו מכירים את התחושה המפחידה כשהטלפון מצלצל בבית מאוחר בלילה. וכך זה גם היה הפעם. נרעדתי לשמע הצלצול, העפתי מבט במספרים המוארים בשעון – השעה הייתה חצות. אחזתי במכשיר הטלפון ומחשבות רעות חלפו בראשי הכבד משינה.
"הלו?" יכולתי לשמוע את דפיקות הלב המואצות שלי והצצתי בבעלי שהתעורר גם הוא.
"אמא?" בקושי יכולתי לשמוע את הלחישה מעברו השני של הקו אבל מחשבותיי רצו מיד לבתי.
הקול הממרר בבכי הפך ברור יותר. "אמא, אני יודעת שזו שעה מאוחרת… אבל… אל תגידי כלום עד שאסיים. ולפני שאת שואלת… כן… שתיתי קצת. כמעט ירדתי עם הרכב לשוליים לפני כמה דקות …"
לקחתי מהר נשימה ותפסתי את ידו של בעלי שהתיישב לידי. משהו לא היה כשורה."כל כך נבהלתי, אבל כל מה שחשבתי עליו זה איך תגיבי כששוטר יגיע הביתה ויודיע לכם שאני מעורבת בתאונה. אני כל כך רוצה לחזור הביתה. אני יודעת שזו הייתה טעות לברוח. אני יודעת שאת מוטרפת מדאגה ושהייתי צריכה להתקשר כבר קודם, אבל פחדתי…"
קולות הבכי זרמו מהטלפון ישר לתוך לבי. פניה של בתי עלו מול עיני. "אני חושבת…" התחלתי לומר.
"לא, אל תתחילי להטיף, תני לי לסיים" היא התחננה בחצי ייאוש.
ניסיתי לחשוב מה לומר. אבל היא מיד המשיכה, "יש לי כמה דברים לספר לך שהסתרתי. אני יודעת שלא טוב ששתיתי… במיוחד עכשיו, אבל אני מפחדת… אמא…"
קולה נשבר שוב ואני נשכתי את שפתי ועיני הצטעפו בדמעות. הצצתי בבעלי שישב בשקט, ושאל בלחש: "מי זה?"
כשלא עניתי הוא קפץ לחדר הסמוך וחזר תוך שניות מצמיד לאוזנו את השלוחה מהחדר השני. היא שמעה את הקליק כשהוא עלה על הקו כי היא מיד אמרה: "את עדיין שם? אל תנתקי בבקשה… אני זקוקה לך. אני מרגישה כל כך לבד.."
הצצתי בבעלי כמחפשת תמיכה ואמרתי לה: "אני כאן. אני לא מנתקת. אל תדאגי.""אני יודעת שהייתי צריכה לספר לך, אמא. אבל כשאנחנו מדברות את תמיד אומרת לי מה לעשות. את קוראת את כל החוברות הללו על סקס וחינוך, אבל את רק מדברת. את לא מקשיבה לי. בגלל שאת אמי את חושבת שיש לך את כל התשובות. אבל לפעמים איני זקוקה לתשובות. אני רק זקוקה באותם הרגעים למישהו שיקשיב."
בלעתי את הגוש שבגרון והצצתי בכל החוברות של 'איך לדבר עם ילדיך' המפוזרות על השידה שלי. "אני מקשיבה לך" לחשתי אליה."צלצלתי למונית, אמא," היא המשיכה "כדי שתיקח אותי הביתה, אבל אני חושבת שאני יכולה לנהוג עכשיו לבדי."
"לא!" הטחתי מולה וחיזקתי את תפיסת האצבעות במכשיר הטלפון. "חכי למונית ואל תנתקי עד שהיא תגיע." הקשבתי לשתיקה בפחד, נושכת את שפתי. חשוב היה לי למנוע אותה מלנהוג. בעלי התקרב אלי, ומהמגע שלו ידעתי שהוא חושב שפעלתי ודיברתי נכון.
ואז שמעתי את קולו של נהג המונית ששואל מי הזמין מונית ונרגעתי. "אני מגיעה הביתה." היא אמרה וניתקה.הלכתי לכוון חדרה של בתי בת השש-עשרה ודמעות בעיני. חשוך ושקט היה בחדר. בעלי נעמד מאחורי וחיבק אותי בזרועותיו כשניגבתי את דמעותיי.
"אנחנו צריכים ללמוד להקשיב." זה כל מה שהצלחתי לומר.
ואז כשהתרגלתי לחשיכה הצצתי למיטה של בתי. בעלי בחן אותי לשנייה ושאל: "את חושבת שהיא תדע אי פעם שהיא טעתה במספר?"הצצתי בבתי הישנה בשלווה ואמרתי: "ואולי זו לא הייתה סתם טעות. אולי זה היה צלצול מעורר עבורנו…"
"אמא, אבא, מה אתם עושים?" מלמלה בתי מתחת לשמיכה.
ליטפתי את ראשה ועניתי: "אנחנו מתאמנים."
"על מה?"
"על הקשבה." לחשתי, ונגעתי בעדינות בפניה.(כתב ג'והני סילבס ופורסם באתר אינטרנט אמריקאי בשם "לב ונשמה")
ומי ייתן והסיפור הזה ישמש כצלצול מעורר לדו-שיח ולהקשבה אמיתית בין הורים וילדים, ובכלל בין כולנו.
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (61)
שוקה, יום חמישי, 12 באוגוסט 2010
"ללמוד להקשיב" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל "ללמוד להקשיב" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה תמיד נוגע
סיפור מרתק המראה כמה חשוב להקשיב ולשתוק גם בויכוח
ואפילו במריבה ובודאי בקשר יום יומי עם הילדים,בן בני זוג
ובנינו להורינו.
איתי.
Well said….Listening is a skill. Some have it naturally, some need to train themselves. What ever the case may be, it's extremely important. Thanks and have a wonderful, memorable trip.
סיפור מדהים, כרגיל.
אכן כן, חייבים להקשיב כל החיים וליצור דו-שיח עם השני:
הורים,
בן זוג,
ילדים,
נכדים.
זמן ההקשבה מנוצל הייטב לחשיבה לפני "פליטת" המשפט הבא, ואז בטוח שדו-השיח טוב יותר.
בתודה ובברכה על עשייתך, יהודה
מדהים ומרגש עד דמעות.
מי יתן ונצליח להקשיב יותר , כמה זה חשוב.
תודה שוקה
הסיפור אכן מרגש אבל תחשבו על האמא האמיתית של הילדה שלא קיבלה את הטלפון…
מה היא הפסידה ואיך זה ישפיע על חייהן.
שוקה
אין עליך. מפתיע תמיד, מרגש ברמות, מוביל למקומות שביומיום אף אחד אחר לא חושב שהם חשובים, וזקוקים להארה ותשומת לב
ישר כח
נחמה
הי שוקה,
הסיפור הזה מזכיר לי מקרה שקרה לי לפני שנים: אבא שלי היה מאושפז בבי"ח בעקבות התקף לב. אני הייתי אז בהריון ולילה אחד בערך ב 2.00 צלצל הטלפון בביתי. הייתי בטוחה שקרה משהו לאבי ובלי להקשיב לקול שמעבר לקו התחלתי בסדרת שאלות: מה קרה? האם אבא שלי נפטר? איך הוא מרגיש?ואז ברגע אחד של שקט ענתה לי בחורה צעירה ואמרה שהם חיילים היושבים בבסיס משועממים והחליטו קצת "לשגע" בטלפון. לקח לה עוד דקות ארוכות להרגיע אותי כי סרבתי להאמין שהשיחה היא לא מבית החולים… כן, צריך ללמוד להקשיב אבל יש רגעים ומצבים שזה מאד קשה והרגש מתגבר על השכל הישר…
שוקה איש יקר,
כמה הסיפור הזה טעון ומעורר את המחשבה. אני מודה שממש בכיתי.
מניסיוני עם ילדיי, אני יודעת שהפסדתי. אני תמיד אהבתי לשמוע מה שהם מספרים רק שגם דאגתי להגיב על דבריהם ולא תמיד הגענו לעמק השווה. וכך לאט, לאט הם הפסיקו לספר, הפסיקו לשתף. אני יודעת ומודה בטעותי. הסיפור הזה רק מראה כמה חשוב לתת לילדים אוזן קשבת ובלי לנסות לייעץ להם, פשוט להיות שם בשבילם.
וואו- סיפור ממש קולע…
אין לך מושג כמה אני מחכה לפינתך בכל יום שישי.
המשך בדרכך, אתה נותן המון להרבה אנשים…
מעריכה ומכבדת מאוד- שולי.
שוקה חברי
תודה רבה על פינתך המדהימה בכל יום שישי שאני מחכה להם בקוצר רוח.
נותן לי נקודות למחשבה .
אוהבת ומעריכה מאוד -שרה
היי שוקה
כמה חכם ויפה שאתה מגיש סיפורים מדהים ומרגשים
תודה לך
רמונד
שלום לך שוקה
לפני כשעתיים, שמעתי לראשונה,תוך כדי נסיעה כמה שורות אחרונות של סיפור.לא ידעתי במה הסיפור עוסק ומיהו המספר.ואכן בסוף שמעתי "זיקוקי דינור–שוקי דינור.
הגעתי הביתה ניכנסתי למחשב ומצאתי את אתרך, מה אומר ומה אספר ,כשאתה הוא המספר, חלק מהסיפורים שקראתי נפלאים ומלאי השראה,תוכן ומוסר השכל, נירשמתי ומקווה להנות וללמוד,
כל טוב לך ותודה על ההזדמנות להכירך,
רבקה
סיפור מציף. את העיניים כמובן..
כמה פסיכולוגים היו צריכים לעשות הסבת מקצוע אם כולנו היינו קצת יותר קשובים איש לזולתו..
מוטי.