מתנה
לונדון של סוף נובמבר. שלג לבן וקל מרפרף לו וקר מאד. אני עוצר בחנות ספרים, כדי להתחמם, תרתי משמע, וספר של 'סיפורים קצרים לנשמה' צד את עיני כמחמם אפשרי לחורף. אני מדפדף בו ומגיע לסיפור הקצרצר הזה (בתרגום חופשי שלי מאנגלית):
אוטובוס ציבורי מקרטע בדרך צדדית בדרום ארה"ב. אדם זקן וצנום ישוב באחד המושבים באוטובוס ובחיקו זר פרחים צבעוניים. הניגוד בולט – מראה האדם הזקן מחד והפרחים הרעננים שבחיקו מאידך. במושב מֵעֵבֵר לו ישובה בחורה צעירה שאינה יכולה להתאפק ומגניבה מבטים אל הזֵר הטרי.
באחת התחנות קם הזקן ממושבו על מנת לרדת ובעוברו ליד הבחורה, הוא נעצר לדקה בהיסוס ואז הוא תוחב את זר הפרחים לחיקה.
"שמתי לב שהפרחים מוצאים חן בעיניך," הוא מסביר, "ואני חושב שאשתי תשמח שתיהני מהם. אני אומַר לה שנתתי אותם לעלמה צעירה שפגשתי בדרך".הצעירה קבלה את הפרחים והודתה לו במנוד ראש ובחיוך. היא הסבה את ראשה להתבונן בו כשירד, וכשהאוטובוס הפליג לדרכו עוד הספיקה לראות אותו נכנס בשערו של בית קברות קטן שבצד הדרך.
(מתוך קובץ סיפורים שנקרא "מרק עוף לנשמה" בעריכת ג'ק קַאנפילד ומַרק הַנסֵן)
שילמתי עבור הספר ויצאתי אל הקור של הרחוב. בעודי פוסע מכורבל במעיל, תהיתי מהו בסיפור הזה שהיה לי כה מיוחד וחשבתי שאולי זו דוגמא יפה של העוצמה שבהמשכיותם של החיים שיכולה לחיות בשלום עם געגועים לאלה שאינם…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (19)
שוקה, יום חמישי, 18 בדצמבר, 2008
"המתנה" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה, עברו כבר 10 דקות מתום הסיפור ואני עדיין דבוק לכיסא עם צמרמורת בכל גופי.
תענוג להקשיב לך ולסיפורך המקסימים.
תרשה לי לחתום את התגובה במילה אחת,
תודה!!!!
יואב שוירסקי