סדקים
חשבון נפש קטן של ערב יום הכיפורים.
ככל שבגרתי בשנים העזתי לבחון את רגישותי לביקורת ואת העובדה כי היווצרותם של סדקים במעטפת השלמוּת והמיוחדוּת, מפריעה לי. יהיה זה בקריירה המקצועית, בזוגיות, במשפחה, ביחסי עם ילדי, ובכלל במערכות הקשרים עם הסביבה. הבנתי שתגובותיי האינסקטיביות ניזונות מהרגישות הזו לסדקים שקיימים ולפעמים נחשפים לעין כל, ולמרות שהיה ברור לי שעם השנים, ככל שמעגלי חיי מתרחבים, הסיכון לכשלים ולסדקים רק הולך וגדל. הייתי צריך למצוא ולאמץ דרך לחיות עם זה בשלום.
ספר ילדים מקסים בשם "העציץ הריק" של דֶמי מספר על קיסר סיני שחיפש יורש לממלכה והחליט להזמין את כל ילדי הממלכה להצמיח פרחים מזרעים שחילק להם. הלבשתי את הסיפור בלבוש מעט מודרני:
מנהלת בית ספר יסודי, החליטה כמה שבועות לפני ט"ו בשבט לערוך תחרות בין תלמידי הכיתות הגבוהות בבית הספר. היא אספה את התלמידים, וכשלפניה על השולחן מונחים עשרות גביעי פלסטיק קטנים מלאים באדמה תחוחה, היא הסבירה להם בזו הלשון:
"אנחנו חוגגים את ט"ו בשבט בעוד כשבועיים ואני רוצה לערוך תחרות בינכם, התלמידים, כהכנה לחג הנטיעות. אני אחלק לכל אחד מכם גביע פלסטיק קטן מאלה שמונחים כאן על שולחני, ובנוסף כל אחד יקבל, מתוך השקית שהבאתי אתי, זרעון שעועית אחד. עליכם להנביט את זרעון השעועית ולגדלו כמיטב יכולתכם. עליכם להשקותו, אולי לזבל מעט, אולי לתמוך בנבט שיצמח במקלות קטנים, ככל שתמצאו לנכון. הזוכה בתחרות יהיה זה שיגדל את צמח השעועית היפה והירוק ביותר."
הילדים עברו אחד אחד, לקחו את גביעי הפלסטיק וזרעוני השעועית ופנו ליום הלימודים.
בתום השבועיים, ביום החג הגיעו כל התלמידים עם צמחי השעועית שהצמיחו. חלקם ירוקים יותר וחלקם ירוקים פחות. חלקם זקופים יותר וחלקם זקופים פחות. חלקם הצמיחו עלים בשרניים וחלקם עליהם מעט הצהיבו. הילדים בחנו את הצמחים של חבריהם מנסים להשוות ולנחש מי יזכה בתחרות. תום ונועה, תלמיד ותלמידה מכיתות שונות, היו היחידים שגביעיהם לא הצמיחו מאומה. הם ניצבו בין השורות, גביעי הפלסטיק שלהם צחיחים, ריקים מכל צמח, ראשיהם מורכנים במבוכה, כמודים בכישלונם.
המנהלת עברה בין השורות הציצה ובחנה את כל צמחי השעועית והתעכבה ליד נועה ותום. למראה מבטה השואל הם ענו לה במבוכה, שלצערם, ולמרות שהישקו וטיפחו והציבו את הגביע במקום מואר, הזרעים שלהם לא נבטו.
המנהלת חזרה למקומה, כחכחה בגרונה ואמרה:
"אני רוצה לברך את נועה ותום, כי הם אלה שזכו בתחרות. לפני כשבועיים חילקתי לכולכם זרעוני שעועית וגביעי פלסטיק והטלתי עליכם משימה. מה שלא סיפרתי לכם הוא, שזרעוני השעועית שקיבלתם בושלו במים חמים ואי לכך, כמובן, לא היו יכולים להצמיח דבר. אני מניחה שכולכם התאכזבתם מכך שלא הצלחתם להצמיח צמח, אבל מכיוון שחזרתם עם צמחים אני מניחה שניסיתם זרעונים משלכם, כי הרי זרעוני שעועית יש בכל בית. נועה ותום לא רק שנהגו ביושר, אלא בעיקר השכילו להתמודד עם תחושת הכישלון וחוסר השלמוּת ועדיין להופיע כאן בפני כל בית הספר עם משהו שלא צלח בידם. הם בוודאי חשבו כי עשו משהו שלא כהלכה, חשו נבוכים, אבל השכילו להתמודד עם זה. בואו וניקח את זה כלקח שלא הכל שלם, לא הכל מושלם, אבל גם מאירוע שכזה ניתן ללמוד ולצמוח."
(אל תוותרו על הסיפור המקורי "העציץ הריק" של דֶמי בהוצאת בבל)
ואחזור שוב ללקחים שלי. אני חושב שבפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לקבל בהקלה ובנינוחות את העובדה שעולמי אינו מושלם היה כשהאזנתי למטאפורה המיוחדת בשירו של ליאונרד כהן משנת 1992 "המנון" Anthem (חריזה חופשית שלי מאנגלית):
"צלצל בפעמונים שעדיין יכולים לצלצל,
את הצורך להיות מושלם – שים בצל,
יש סדק, סדק בָּכּל, כלום לא יעזור
אבל כך חודר פנימה האור, כך חודר פנימה האור…"
ובכל פעם שאני מבחין בסדקים הללו, אני נזכר במילות השיר ואומר לעצמי: הרי משם למעשה חודר לו האור…
שתהיה זו תזכורת לכולנו, שמותר לחיות עם פגמים ועדיין לצמוח.
גמר חתימה טובה ושנה טובה
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (92)
שוקה, יום חמישי, 06 באוקטובר, 2011
לאוהבי ליאונרד כהן הנה הלינק לשיר, שמצורף בבלוג
"סדקים" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור למטה להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
תודה שוקה היקר
כמו תמיד – עם זוית מיוחדת וערך מוסף
גמר חתימה טובה
שלום שוקה
תודה על המילים המחזקים את הדרך בחיים.
כמה מילים משיר ששמעתי.
אי אפשר להפסיק את הגשם
אי אפשר להפסיק אהבה
אי אפשר לעצור את הזמן
ניתן רק לעצור את השעון……
גמר חתימה טובה ושנה טובה לכל העולם
מכל הלב…משה
שוקה יקר,
ספור פשוט , לקחים רבים.
קבלת עצמך גם כשנכשלת, לכאורה או באמת.
חשיבותה של כנות.ועל זה יש לי ספור אישי חזק ממחנכנו הדגול חיים חסין.
בבי"ס "השבעה" היתה הקפדה רבה על שעת ההגעה(מיסדר בוקר..)
בוקר אחד הגעתי עם שכנתי רחל(קופי) לגדר ביה"ס ושמענו את הצילצול, מפחד מאיחור נכנסנו דרך פירצה ,כדי לחסוך את זמן הסיבוב עד לשער.
במעבר נתקלנו בחסין האימתני עומד מולנו. הסברנו שהיינו בשירותים(ליד הפירצה)
חיים כעס מאוד ואמר שהשקר הוא עבירה חמורה מהאיחור, והלך.
הזדמן לי לאחר זמן לראות את יומנו של חיים. בתאריך האמור היה כתוב:
יונה לינדנר ורחל קופרמן שיקרו.
אני חושבת שמאז שיקרתי מעט מאוד בחיי תמיד מצאתי כי השקר חמור מהמעשה.
זכה למעשים טובים וכנות.שמחה ואהבה
תודה שוקה.
כמה כיף להיות לא מושלמת ולהרגיש טוב מאד עם עצמי.
חתימה טובה
יהלי
מוטי לקסמן שלח אלי למייל את התגובה הבאה וביקשתי את רשותו לכלול אותה כלשונה בבלוג:
שלום שוקה,
למסר המרכזי אני מסכים בהחלט, אנו בני אדם.
נאמר: "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים", המעט הזה הוא הרבה מאוד.
ואכן, דרך סדק, רק דרך סדק ב"אגו המגן בנוקשות" יכול לחדור אור, אור חדש, אור מעורר.
אבל, מעשה המורה משקף גישה שמניחה שתלמידים תמיד מנסים לסדר את המורים.
גישה לפיה אין אמונה באדם ותמיד צריך לבחון את אמינותו.
גישה שהיא ההיפך המוחלט מ"וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל".
וגם לפני יום כיפור חשוב להאמין באדם.
אז, מסר חשוב.
סיפור, לטעמי, בעייתי…
בברכת גמר חתימה טובה
מוטי
היי שוקה
הופתעתי בגדול, לזה לא ציפיתי. הסיפור מקסים ואני בהחלט יכולה להתחבר אליו. זה כמו אותו פרפקציוניזם שרבים מאתנו חיים אתו ולא בשלום, הרבה פעמים אני לפחות, מרגישה שאני מפסידה מכך שהכל חייב להיות מושלם, בבחינת או הכל או לא כלום. גם אני מנסה להפנים שלא הכל חייב להיות מושלם ובעצם משגיאות לומדים ואם לא נרשה לעצמנו לשגות, לא נתקדם. תודה לך שוקה על סיפור אנושי גדול. שנה טובה וגמר חתימה טובה
שוש
הי שוקה. אין קיר שלא ניתן לעבור ואין סדק שלא ניתן לפרוץ, האור ממתין לרוצים לראותו. וכדברי חיים חסין(הוזכר כבר ע״י יונה), ״על דיגלנו פה חרוט יד אל יד חברות,יד אל יד אל יד……… חברות״.
הי שוקה
תודה על עוד סיפור קטן שעושה נעים בלב כל סוף שבוע .
אני גאה לשים את הדברים האלו דרך האתר שלך בדף הפייסבוק שלי ולתת לכל הסובבים אותי כמה רגעי מחשבה וכניסה לתוך עצמנו ביום יום הסוער ,שבת שלום,גמר חתימה טובה והכי חשוב …שנה מתוקה.
גיל
התמודדות כנה ואמיתית עם כישלון מטיבה חיי האדם ומשפרת התמודדותו עם המשימות הבאות בחיים תוך ידיעה כי יתכן ולא תצלח דרכו וגם אז ימשיך לנסות…
אנה הקלד ב"גוגל" את המושג "הדרך לאיטקה" קרא את הקטע וחשוב על משמעויותיו לכל אירוע בחייך בין שצלח ובין שלא… וההקבלה לסיפורך.
גמר חתימה טובה.
יעקב
שוקה היקר.
כמה קשה לנו כבני אדם לקבל את עצמנו
לא מושלמים,טועים,ובעיקר נכשלים.
קשה מכל להודות בכישלון אבל גדולה גדולה ללמוד ממנה
לקבלה ולהשתדל לא לחזור עליה.
מרגש עד מאד .
תודה לך, גמר חתימה טובה.
עירית
שוקה שלום
הסיפור מקסים, אך תגובתו של מוטי לקסמן מעוררת חומר למחשבה…
תודה
יולי
קראתי את הסיפור לפני הרבה הרבה זמן, ועכשיו כשקראתי בשנית עולים בי מחשבות על ניסיונות שעברתי בחיי כדי להשלים עם מה שיש ולהפסיק לחלום על מה שאין. וכן גם לדעתי תגובתו של מוטי לקסמן ראויה למחשבה
שלום שוקה,
תודה! אני נהנה לקרוא את הזיקוקין שלך בכל פעם, ולעיתים גם מעביר אותם לתלמידים שלי.
איפה מוצאים את הספר שלך? בחנויות עוד לא ראיתי אותו?
שנה טובה
שלום שוקה,
כמידי שבוע, אני מתענגת על הדברים שאתה מספר וכותב. הפעם דוגמאת השעועית, אותה אהבתי הרבה פחות . לעניין השלמות שאנו מחפשים ולעניין הסדק זה נשמע נכון ונחמד, אך לא אהבתי את הדוגמא שהעמידה את שאר התלמידים באור פחות חיובי,לטעמי. כל זה בבחינת – לא לבייש את האחרים. ישנן הרבה דוגמאות לעניין חשוב זה אותו ביקשת להעביר כמסר, אבל עניין התלמידים האחרים….לא הייתה דוגמא חינוכית נאה לטעמי.
הרצון להעביר את המסר, בהתעלמות מהשאר…היה מקסים.תודה וגמר חתימה טובה
שוקה שלום,
הסיפורים שלך תמיד מזכירים לי דברים ואני רוצה לשתף אותך בשניים שקפצו לראשי בזמן שקראתי את הפוסט האחרון שלך:
הראשון – לרעייתי יש אחות חרדית שחזרה בתשובה לפני המון שנים. בפעם הראשונה שבאתי אליהם הביתה ראיתי דבר מוזר שלא ניתן לפספס ולא הבנתי את פשרו. מעל דלת הכניסה (בחלק הפנימי של הבית) יש מלבן בגודל של בערך מטר על חצי מטר שאיננו צבוע בלבן (כמו שאר הקיר), ולכן הינו בצבע אפור כמו הטיח שמתחת לכל שאר הצבע.
דלת הכניסה פונה לסלון הבית ולכן הקיר ה"פגום" הוא בעצם חלק מהסלון. כאשר שאלתי וביקשתי הסבר נאמרו לי שני דברים:
1. זהו סמל שיזכיר כל הזמן את חורבן בית המקדש (חרדים כבר אמרתי…)
2. והדבר המעניין שקשור לסיפור שלך – העובדה שהקיר איננו מושלם אמור לסמל שאין דבר כזה "בית מושלם" או בכלל דבר מושלם וצריך ללמוד לחיות עם זה.
השני – התרגום של השיר עם הפעמונים, הסדק וכו', הזכיר לי ביקור שעשיתי לפני הרבה שנים בפילדלפיה ושם ביקרתי באחד מאתרי התיירות המפורסמים הקשורים להכרזת העצמאות של ארה"ב. המקום נקרא פעמון החירות ומה שמפורסם בו זה הסדק הגדול במרכזו שקרה בפעם הראשונה והחגיגית שבה צלצלו בפעמון. יש אגב העתק של הפעמון הזה גם בירושלים.
חג שמח לך ולמשפחה
דני
שוקה יקר,
מקסים, מלמד, נותן השראה.
קראתי את כל התגובות היפות שהשאירו לך קהל מאזיניך וניהניתי. גם אביבית, שחושבת כך-זו זכותה, אבל עדיין העיקר הוא האדרת היושר בין אנשים והחזרת האמון בבני אדם, שלצערי אבדה לנו בחברה.
אני אהבתי מה שכתב מוטי לקסמן ולמדתי משהו חדש מדני מוסקוביץ.
כך שוקה יקר הבלוג הזה עושה עבודה הרבה ומעבר ועל כך אני מודה לך מאוד.
המשך לשלוח לנו מחוכמתך וכישוריך- מעריכה מאוד – שולי.
היי שוקה
באיחור מה קראתי את ה"זיקוק" מאוד נהנתי כמו תמיד, מעניין היה לקרוא את שלל התגובות המעניינות ולראות מה כל אחד לוקח מזה.
תודה רבה "תחל שנה וברכותיה ותכלה שנה וקללותיה"
שנה טבה-שרה
היום "גיליתי " את הסיפור באתר. לא קראתי אותו בסמוך ליום כיפור אלא היום רגע לפני ט"ו בשבט.
הסיפור יסופר הערב בסדר ט"ו בשבט המוקדם שאנו עורכים עם חברים טובים ומשפחה. כמו כן אתן לו קישור בדף הפייסבוק שלי.
אהבתי מאוד את המסר הטמון בסיפור על כך שדווקא היושר הקשורה ביכולת לעמוד עם הכישלון, היא הניצחון. ולא הדרך שבה הכל כשר כדי לנצח.
יעקב.
Good points all around. Truly apcdipeater.