סיפור הבובה
רעייתי היקרה הפצירה בי לקרוא את הספר "שגיונות ברוקלין" של פול אוסטר. "לא תתאכזב" היא אמרה, ואכן קראתי בשקיקה. סיפור קצר בספר משך את תשומת לבי. הספר אינו על קפקא, אבל הסיפור הוא סיפור נוגע ללב על קפקא, שלעניות דעתי איננו מוכר ברבים. קפקא נפטר משחפת עוד טרם מלאו לו 41 שנים. הקשיבו לסיפור הבובה מהספר:
זאת השנה האחרונה לחייו של קפקא והוא מאוהב בדוֹרה דיאמנט, נערה כבת עשרים שברחה מבית משפחתה החסידית בפולין ועתה היא בברלין. גילה מחצית גילו, אבל היא היחידה שמעניקה לו את האומץ לעזוב את פראג, והיא הופכת לאשה הראשונה והיחידה שאִתה הוא חי. הוא מגיע לברלין בסתיו 1923 ומת באביב של השנה הבאה, אבל החודשים האחרונים הללו הם כנראה המאושרים בחייו. למרות בריאותו המידרדרת, ולמרות התנאים החברתיים הקשים אז בברלין.
בכל יום יוצא קפקא לטיול בגן העיר ולעיתים מצטרפת אליו גם דורה. יום אחד הם נתקלים בילדה המתייפחת מקרב לב. לשאלתו של קפקא היא מספרת שאיבדה את הבובה שלה. הוא ממציא לה הסבר. 'הבובה שלך יצאה למסע,' הוא אומר. 'מנין לךָ?' שואלת הילדה. 'מפני שהיא כתבה לי מכתב,' אומר קפקא. הילדה לא נראית משוכנעת. 'המכתב אצלך?' היא שואלת. 'לא, צר לי,' הוא משיב, 'השארתי אותו בבית, אבל אביא אותו מחר.' הוא נשמע משכנע עד שהילדה כבר לא יודעת מה לחשוב. האם יתכן שהאיש המסתורי אומר אמת?
קפקא חוזר הביתה לכתוב את המכתב. הוא יושב אל שולחן העבודה ודורה רואה על פניו אותם רצינות ומתח הניכרים בו כשהוא מחבר את יצירותיו. אם יצליח ליצור שקר משכנע, יוכל להציע לילדה במקום אובדנה מציאות אחרת – מציאות שקרית, אולי, אבל אמיתית ומהימנה על-פי חוקי הספרות.
למחרת ממהר קפקא אל הגן ובידו המכתב. הילדה ממתינה לו, ומאחר וטרם למדה קרוא וכתוב, הוא קורא באזניה את המכתב. הבובה מצטערת מאד, אבל נמאס לה לגור כל הזמן עם אותם אנשים. היא צריכה לתור את העולם, לרכוש ידידים חדשים. לא משום שאין היא אוהבת את הילדה, אלא שהיא משתוקקת לנופים חדשים, ולפיכך עליה להיפרד לזמן-מה. ואז מבטיחה הבובה לכתוב אל הילדה מידי יום ולעדכן אותה במעשיה.
כאן מתחיל הסיפור לשבור את לבי (אומר המספֵּר בספר). העובדה שקפקא טרח לכתוב את המכתב הראשון מדהימה כשלעצמה, אבל עכשיו הוא מתחייב לתכנית שלפיה יכתוב מכתב חדש מידי יום – וכל זאת רק כדי לנחם ילדה, שנתקל בה בדרך מקרה בפארק. איזה מין אדם עושה דבר כזה. אחד הסופרים המבריקים בתולדות האנושות מקריב את זמנו – ההולך ואוזל – לכתיבת מכתבים דימיוניים מבובה אבודה.
דורה מספרת שהוא כתב בתשומת לב מדוקדקת לפרטים, שזו הייתה פרוזה של קפקא: מדויקת, מצחיקה ומרתקת. ומידי יום, במשך שלושה שבועות, יצא אל הגן וקרא באוזני הילדה מכתב נוסף. הבובה גדלה, הולכת לבית-הספר, מכירה אנשים חדשים. היא שבה ומבטיחה לילדה כי היא אוהבת אותה, אבל רומזת על סיבוכים בחייה שאינם מאפשרים לה לשוב הביתה. לאט-לאט מכין קפקא את הילדה לרגע שבו תיעלם הבובה מחייה לנצח. הוא מתקשה למצוא סיום מספק ודואג שמא יפוג הקסם. הוא בוחן כמה אפשרויות ומחליט לבסוף לחתֵן את הבובה. הוא מתאר את הצעיר שהיא מתאהבת בו, את החתונה הכפרית, אפילו את הבית שבו הם גרים. ואז בשורה האחרונה, נפרדת הבובה מחברתה האהובה.
בשלב זה (אומר המספר) הילדה כבר לא מתגעגעת אל הבובה. קפקא נותן לה משהו חדש במקומה, ועד שחלפו שלושת השבועות, ריפאו אותה המכתבים מאומללותה. יש לה סיפור, וכשמתמזל מזלו של אדם והוא חי בתוך סיפור, חי בתוך עולם דימיוני, מכאובי העולם הזה נעלמים. שכן כל עוד הסיפור נמשך, המציאות שוב איננה קיימת.
(מתוך הספר "שגיונות ברוקלין" של פול אוסטר, בהוצאת "עם עובד")
איזה אדם, איזה סיפור אנושי מלבב. ולַקטו מהסיפור כלבבכם. אולי את האנושיות ותשומת-הלב. אולי את עוצמתה של המחויבות (מחויבות לכתוב יום-יום וליצור את זה), אולי את המקצוענות בכל מצב, ואולי את האפשרות של לחיות לעיתים בתוך סיפור (זה קורה לי בסרטים שאני מתחבר אליהם…)
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (1)
שוקה, יום חמישי, 3 באפריל 2008
"סיפור הבובה" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
אחחח שוקה שוקה!!!! איך שכל יום שלישי אתה מצליח לחתום לי את יום העבודה עם חיוך רחב ועם המון המון מוסר השכל מספורך הכול כך יפים ומלאי רגש עד כדי דמעות. היום, אני מוצא את עצמי חוזר מהעבודה מחובר למחשב ומקשיב בקשר רב לדבריך, נרגש ונהנה עד שאני כמעט ונרדם, אני נכנס למיטה עם חיוך ועם המון חומר למחשבה. ואיך אמרת פעם? החכמה היא ליישם. אז שוקה היקר, לא רק שאני מיישם, אני גם נוהג לרוץ ולספר זאת ולא רק לחברים. תמשיך לרגש ולא רק אותי, ואני אמשיך לדלג בין סיפור לסיפור. לא נותר לי אלא להודות לך שוקה. המאזין והמעריץ, יואב.
סיפור הבובה מרגש מאוד , סיפור מדהים ועם הרבה מאוד מוסר השכל
ציפיתי לתשובתך , שוקה, כששאל פרנס, נו מה אתה אומר?
ציפיתי שתאמר, שלאחר הקראת המכתב האחרון, שלפה הילדה את בובתה , שנמצאה זה מכבר, והודתה לקפקא ברגש על הסיפור כולו, ועל הפרק היומי שלו.
שוקה ערב טוב
שמעתי את הסיפור הראשון שלך כאן
ונשמע שהחיבור עם פרנס עתיק יומין וזה לא הסיפור הראשון
אם אינני טועה בחשיבתי אשמח לדעת היכן הסיפורים הקודמים
תודה מראש עופר
נ.ב
צדקת באתר זה קיימים 233 סיפורים עד כה
אשמח לקרא עוד סיפורים שלך