על נשים בסין של פעם
לקחתי את פסק הזמן של החגים כדי לשוב ולתור את סין. למען האמת, רצינו לשוב ולגעת, לשוב ולחוש את כל הדברים שנחשפנו אליהם במהלך שנת המגורים כאן ובמהלך תקופת הקשר העסקי שלי עם סין במשך שנים רבות קודם לכן. אז הנה רסיס נוסף מסין, הפעם מסין של פעם לא של עכשיו, ועל מעמדן של הנשים כאן. ה"רסיס" הזה לקוּח מספר שאני מעיין בו בזמן הנסיעה הזו :
לתורתו של קונפוציוס הייתה השפעה רבה בסין, אולי יותר מכל אדם אחר, במשך למעלה מ- 2500 שנה עד לתוך המאה העשרים. הוא היה פילוסוף בעל השפעה מכרעת בתחום הרוח ודרך החינוך. יחד עם זאת, לפי הספרים שהותירו תלמידיו, מתברר כי בחייו היום-יומיים היה קונפוציוס (בסינית: קוֹנג-פוּ-דזי, "מורנו הדגול קוֹנג") אדם קטנוני ותובעני וגם לא חסידן של נשים, בלשון המעטה.
הוא טען למשל "שרק נשים חסרות השכלה הן צנועות בהליכותיהן." כמו בהרבה מקומות אחרים באותה התקופה, הגברים היו המפרנסים שעבדו מחוץ לבית והחזיקו בכספים, והנשים נשארו בבית ושירתו את הבעל והמשפחה. הן היו אזרחים ממדרגה שנייה ולא עודדו אותן ללמוד קרוא וכתוב.
גבר יכול לשאת יותר מאישה אחת והוא גם יכול להתגרש מאשתו ולהתחתן שוב בכל עת. אולם אישה נדרשה לשמור על תומתה ולהישבע לנאמנות מוחלטת לבעלה בכל עת, בין אם חי או מת. בצעירותה, צייתה אישה לאביה. כשנישאה, צייתה לבעלה. כשהתאלמנה, צייתה לבנה.מלבד הנדוניה והמתנות שקיבלה מבעלה, לא היו לאישה כל הון או הכנסה. עם מות ההורים, עברו האדמות והנכסים בירושה לבנים בלבד. בהונג קונג, למשל, עדיין נוהגים כך.
בכתבים הקיסריים המפרטים את תולדות השושלות, הוקדש חלק מיוחד להנצחת מעשי מופת של נשים דגולות. רשומות אלה היו דלות להחריד בדוגמאות של נשים בעלות הישגים אינטלקטואליים, אולם גדושות בסיפורים על אלמנות שהתאבדו כדי לשמור על תומתן. אלמנה כבודה אחת בתקופת שושלת טאנג, זכתה לתהילה רבה לאחר שכרתה את זרועה רק בגלל שאדם זר משך בזרועה וכך פגע בכבודה. בתקופות אחרות נחשבו אלמנות שהעזו להינשא שוב, כעוברות עבירה מוסרית חמורה. אחדות התאבדו או הטילו מום בעצמן בעת הלווית בעליהן.
המנהג הברברי של קשירת הרגליים נמשך 1200 שנה. השיגעון הזה החל בחצרו של קיסר שבתו, בעלת רגליים מעוותות מלידה, אהבה לרקוד. כעבור זמן קצר נוצרה קבוצה של רקדניות שקשרו את כפות רגליהן כדי לבצע ריקוד מפורסם – "לוטוס הזהב". המנהג הלך והתפשט ואמהות החלו לקשור את כפות רגלי הבנות מגיל צעיר. כפות הרגליים הקטנות ביותר היו בגודל של 7-8 סנטימטרים, ובנות הפכו לנכות על מנת להיות ראויות לשידוך.
האפליה נגד נשים הייתה מוטבעת עמוק בחשיבתם של גברים סיניים אפילו בני דורו של אבי. בשנת 1979 ביקרתי אצל דודתי בשנחאי והכרתי את עורך דינה, שסבל מכאבים בברכו. בדרכנו לארוחת הערב הוא קרטע בעזרת מקל הליכה, והתנשף כל הדרך. באותה תקופה תלו רבים את כביסתם על מוטות במבוק שבקעו מהחלונות ועליהם סדינים, בגדים תחתונים ואחרים. הבחנתי שעורך הדין סוטה מדרכו, למרות המאמץ שזה דרש ממנו, כדי לא לעבור תחת הבגדים התלויים. הערתי בפניו שהכביסה אינה מטפטפת ורובה יבשה, והוא ענה את התשובה הבאה: "אני מצטער שאני מעכב אתכן, אבל אני שונא לעבור תחת מוט שעליו תלויים בגדי אישה. הורי אמרו לי שלא אגדל יותר אם אעבור מתחת לתחתוני אישה."
וזאת מפיו של עורך דין מבוגר, בוגר האוניברסיטה היוקרתית של שנחאי, ובשנת 1979 !(מתוך "להתבונן בעץ" של אַדֶלִין יֶן מָה בהוצאת "כנרת". אדלין היא רופאה וסופרת, ילידת טיאנג'ין החיה בקליפורניה)
בעוד שכמה מהגברים מאתנו אולי היו שמחים לשמר חלק מהמנהגים המוזכרים, שלא תטעו. זה לא מעמדן של הנשים היום בסין, בוודאי לא הצעירות. הצעירות של היום משכילות, נבונות, לבושות במיטב האופנה ומאד פתוחות לשינויים הקורים כאן.
זִקּוּקִין דִי-נוּר (15)
שוקה, ליג'יאנג סין
יום חמישי, 23 באוקטובר, 2008
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
עדיין אין תגובות.
השארת תגובה