קסם המקרה
בשבוע הספר האחרון אני משוטט בין דוכני הספרים וספר של פיטר מורגן קאש לוכד את עיני. הוא כותב על טקטיקות הצלחה שלדבריו לא נלמדים בבתי ספר לעסקים. לפרק הראשון הוא קורא "קסם המקרה" והוא מאד מדבר אלי. הנה קטע מהפרק:
כל חיי אני קוצר את הפירות של רגעים שאנחנו רואים בהם לרוב צירוף מקרים. ולכן, חשוב לי להדגיש את האמנות של זיהוי הזדמנות כשהיא צצה והצורך לפעול בדרכים שמטפחות את ההזדמנות הזאת עד שהיא נושאת פרי. אם תחשבו על כך, תראו שרוב הקשרים החשובים שאנחנו יוצרים בחיינו התרחשו ב"מקרה" או בזכות "צירוף מקרים" (היזכרו איך פגשתם את בן/בת הזוג? איך הגעתם למקום העבודה הנוכחי?). החוויה הבאה מדגימה זאת:
ערב חם בקיץ 91' מיהרתי לצאת מחדרי במלון בסיאול, קוריאה הדרומית, ובקושי הצלחתי לתפוס את המעלית ברגע שדלתותיה החלו להיסגר. בהסח הדעת לחצתי על כפתור הקומה הראשונה שכבר היה מואר. בצדה השני של המעלית עמד גבר קוריאני נאה, בגיל העמידה, לבוש בחליפת עסקים. הוא הביט בי, חייך, ובאנגלית מושלמת שאל אם אני אמריקאי.
"כן." אמרתי והסברתי שאני נמצא בסיאול לרגל עסקים. המילים אך יצאו מפי, והאיש כבר שאל אם אהיה מוכן לסעוד איתו ארוחת ערב למחרת. "אני מצטער," אמרתי, "אבל אני חוזר לניו- יורק מחר, וזמן קצר לאחר מכן אצא לישראל." "ישראל?" הוא אמר, "לא הייתי שם. אכפת לך אם אצטרף?"אני יודע מה אתם חושבים, אבל חשתי בכנותו של האיש. בלובי של המלון החלפנו כרטיסי ביקור. שמו היה ברוס לי (התאפקתי מלהתבדח), עו"ד במקצועו שהתחנך בארה"ב. אמרתי למר לי שאשמח אם הוא יתלווה אלי ואל אשתי וגם אשמח להציגו בפני כמה אנשים בישראל.
נפרדנו ולא צפיתי לשמוע ממנו יותר. אבל כעבור שבועיים, מר לי התקשר. הוא ואשתו היו בניו-יורק, מוכנים להצטרף אלינו בטיולנו לישראל. למחרת, בתל אביב, נפגשנו עם בנֵי הזוג לי למשקה במלון. גברת לי לא דיברה אנגלית. ברגע מסוים שאלתי את מר לי במה עוסקת אשתו.
"היא מתאמת מסיבות קונסולריות בקוריאה," הוא ענה.
זאת עבודה משונה, חשבתי, ולפני שהספקתי לצנזר את עצמי, שאלתי: "ומה עושה אביה?".
"הוא נשיא קוריאה," אמר מר לי.
לא מאמין למשמע אוזניי, שאלתי: "נשיא איזו חברה?" "לא חברה, מדינה" הוא ענה.חבר אירגן לנו פגישה עם שלום זינגר, מנכ"ל משרד האוצר של ישראל דאז. מר לי בקש לבקר בשגרירות קוריאה בישראל, אך נאמר לו שאין שגרירות קוריאנית בישראל. מר לי הקדיר את מצחו. תוך שנה מאותה פגישה הוקמה בישראל השגרירות הקוריאנית, ושתי המדינות נכנסו לעידן חדש לגמרי ביחסיהן. רמות הסחר עם קוריאה מגיעות היום למיליארדי דולרים. וכל זה התחיל מפגישה מקרית של שני אנשים במעלית, בעברו השני של העולם.
היכולת לגרום לחיים לפעול לטובתנו, תלויה בפתיחוּת שלנו לאפשרויות שצופן "צירוף המקרים". אל תבינו אותי לא נכון. אני לא מציע שתַשעו את השיפוט שלכם או שתיקפצו ללא הבחנה. הקשיבו בכל מקרה לתחושות הבטן שלכם. אך שימו לב, כשמגיעות הזדמנויות נושאות "מתנות", הן מלהיבות ומעוררות אתכם לאפשרויות שלפניכם. באותו רגע, מה שעוצר בעדנו הוא רק הפחד, שמצמק את דימיוננו ומונע מאיתנו לראות את הטוב שבאדם או את הפוטנציאל שבאירוע.
(מתוך הספר "המנכ"ל והדלת המסתובבת" של פיטר קאש, בהוצאת כנרת, זמורה ביתן)
ואני מסכים לזה בכל לבי. יש רבים שמאמינים בכוח עליון ושדברים אינם מקריים. יתכן, אני איני כזה. בעיני יש אמנם חשיבות לתכנון (הרי איש כספים ותקציבים אני), אבל תמיד חשוב להשאיר מקום להזדמנויות. אם נהיה פתוחים לסביבה, ניצור שיחות, ניפנה לאנשים שיושבים לידינו במטוס, או בשולחן משותף בחתונה, מי יודע לאן קשרים כאלה יובילו. ובכלל, זה הופך את החיים למעניינים…
זִקּוּקִין דִי-נוּר (7)
שוקה, יום חמישי, 26 ביוני, 2008
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
מצאתי לנכון להעביר לכם אחד מתוך ספורים ששמעתי משוקה די נור המון מוסר בשכל