שומר הכספת והקבצן
הסיפור הזה הגיע אלי מידיד טוב מאורלנדו, ויקטור אייל. המקור משתרע על מספר עמודים וקיצרתי אותו לכדי עמוד אחד ובמאמץ שלא לפגוע ברוח המקור. הנה הסיפור:
אני אחראי על חדר כספות בסניף של בנק. לכאורה, תפקיד משעמם – אני ניגש עם אנשים לכספת, מסובב מפתח, וחוזר לעמדה. והנה… לפני כמה שנים מגיע לסניף קבצן קשיש לבוש בלויים, ומבקש לשכור כספת. מאז הוא מגיע כל בוקר, שוהה זמן קצר בכספת ויוצא. עם סגירת הסניף היה מגיע שוב. הנחתי שהוא מגיע בסגירה כדי לאחסן את הסכומים שקיבץ במהלך היום, אך מדוע הוא מגיע בבקר? האם הוא מושך את הכספים שקיבץ אמש?
יום אחד, הסניף סגור בגלל שביתה, והטלפון בביתי מצלצל. על הקו הקבצן והוא מתחנן שאגיע לסניף לפתוח את הכספת. הסברתי את עניין השביתה וסירבתי. לא עברה רבע שעה והוא הופיע בביתי, שוטח בפני את סיפורו:
"בתקופת השואה הייתי אסיר במחנה ואיתי גם האדמו"ר מסאטמר. יום אחד פונה אלי אחד ממשמשי הרבי ומספר לי שהתפילין של הרבי נעלמו. הצעתי לרבי את התפילין שלי, ששמרתי מכל משמר. באותו הערב העבירו אותי מהמחנה לעבודות סלילה לתקופת מעבר. כששבתי למחנה התברר לי כי הרבי מסאטמר נלקח לשוויץ ע"י רכבת הצלה שאורגנה עבורו. שליחי הרבי חיפשו אותי שוב ושוב אך חשבו שנלקחתי להשמדה, ובלית ברירה, הוא לקח את התפילין איתו.
שרדתי את השואה בודד ושבור ובשנת 48 עליתי ארצה ואושפזתי בבית-חולים לחולי נפש. חולפות 5 שנים ולבית החולים מגיע מכתב מהרבי, בניסיון לברר האם אני הוא "איש התפילין" מהמחנה. כשהשבתי בחיוב הוזמנתי לארה"ב והתקבלתי שם בכבוד ובחום ע"י הרבי וחסידיו. במעמד מרגש מסר לי הרבי את התפילין והזמין אותי להישאר. למרות בדידותי העדפתי לשוב ארצה. גרתי בדירה קטנה שקיבלתי מהסוכנות ולפרנסתי עסקתי בקיבוץ נדבות. את התפילין שהחזיר לי הרבי, רכושי היקר עלי אדמות, אני מניח מידי יום ביומו. ויום אחד פורצים גנבים לדירתי וגונבים את כספי קבצנותי. אני חושש לתפילין הכה יקרות לי – בעצם הצידוק לקיומי – ולכן אני פותח כספת בבנק ומפקידן. ביקורַי בכספת בבוקר הן לצורך לקיחת התפילין ואחה"צ אני מפקידן שוב."זה סיפורו, וכעת הוא מבקש ממני לגשת איתו לכספת כדי שיניח תפילין. אני מתרכך למשמע הסיפור, עושה כמה טלפונים והולך איתו לבנק. בפעם הראשונה אני מתעכב ליד לקוח ומציץ לתוך הכספת, ומסתבר לי כי מלבד התפילין אין שם דבר.
"מדוע אינך מפקיד שם את דמי הקבצנות?" אני שואל.
"אני קונה בכסף תפילין לילדי עולים" הוא עונה.
למן אותו היום התקרבנו. חוויתי אצילות נפש של אדם שחי אולי בזכות התפילין ושמקדיש את חייו למצווה הזו. יום אחד כשלא הגיע, הלכתי לביתו ומצאתיו ללא רוח חיים. חסידי סאטמר (הרבי הזקן בינתיים ניפטר) ארגנו אוטובוסים של אנשים ללוויה, ואני, למרות ביישנותי, עליתי להספידו וסיפרתי את סיפורו בגרון חנוק. ארגנתי מניין בביתו במשך כל ימי השבעה.
את דירתו הוא הוריש לבית החולים ולי הוא הוריש את המפתח לכספת ומכתב. במכתב הוא הודה לי על חברותי, וביקש שאשתמש בכסף שבחשבון הבנק שלו להקים לו מצבה. הקמתי לו מצבה מכובדת וחרטתי עליה את המילים – "איש התפילין". ביתרת הכסף יסדתי קרן לקניית תפילין לילדי עולים – כפי שהוא נהג לעשות.
התפילין אותן הניח הרבי מסאטמר שנים כה רבות, הן היום אצלי. קרן התפילין מספקת מדי חודש 30 זוגות תפילין לילדי עולים. כיום, אני הוא "איש התפילין".
(כתב חיים ולדר)
אמרו לי שהסיפור אמיתי. איני בטוח וזה גם לא משנה. מכיוון שאיני איש של דת גם עניין התפילין בפני עצמו אינו עושה לי דבר. אבל הסיפור מלמד, בפעם המי יודע כמה, כמה "עולם ומלואו" מסתתר מאחרי כל אדם ואדם ועד כמה המעגל של כל אחד מאיתנו, עד כמה שהוא נראה לנו מרכזי, הוא איננו היחידי שקיים.
אז הנה קול קורא ממני – כשאנחנו פוגשים אחרים, בואו לא נדבר תמיד רק על עצמנו. נתעניין, נקשיב, ניתן להם במה, ונגלה בוודאי עולמות עלוּמים ומרגשים…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (18)
שוקה, יום חמישי, 4 בדצמבר 2008
"שומר הכספת והקבצן" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה היקר, הפעם אני כותב לך בתור אחד שמניח תפילין מזה שנה אחרי 22 שנים שחלפו מבר המצווה שלי.
על כן ריגשת אותי מאוד, פשוט אין לי מילים.
"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ"
יואב שוירסקי
כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.
מקור הסיפור "אנשים מספרים על עצמם" הסופר חיים ולדר.
תמצא שם הרבה סיפורי נשמה ולמידה.