זיקוקין די-נור

תרבות של סליחה בכדורגל

כמו רבים, גם אני חובב ספורט משוגע. בעיקר כדורגל, אבל לא רק. זה אומר כמה דברים:
שרעייתי ואני איננו רבים על העיתון של הבקר, כי אני מיד מפליג לנבכי מדור הספורט שמבחינתה הוא לגמרי מיותר; שאירועי ספורט עולמיים משמעותיים כמו: אולימפיאדה, מונדיאל, או גביעי אירופה משביתים כל שמחה אחרת, ללא עוררין, ובכלל שצפייה בספורט בטלוויזיה זו שיגרת חיים. וכמו כל המשוגעים הללו, אודה ואתוודה, המית קהל באצטדיון מושכת אותי אליו כמו מגנט, וכדור שעובר בסביבתי אני חייב לגעת בו, או להקפיץ אותו, גם כשאני בחליפה ועניבה. כמו שאמרתי – מגנט.

אני עצמי משחק כדורגל, בשכונה, מאז שאני זוכר את עצמי. הבחנתם בקורטוב של גאווה? אכן כן, כי ידידַי בני גילי כבר עברו ליציעים ולכורסאות ואני, נושק לשנתי ה 65 , עדיין משחק בימי שישי.

קט-רגל בימי שישי אחר הצהריים זו מסורת ישראלית שיש לה חוקים משלה. בתי הספר בכל רחבי הארץ משנים אז את יעודם ומגרשי הספורט שלהם נתפסים ע"י קבוצות קבועות שסימנו את הטריטוריות שלהן, כמו בעלי חיים. חצי מהזמן מבוזבז על תהליך מורכב של חלוקה לקבוצות ("בחירות"), על ויכוחים קולניים אין-סופיים ועל חיפושי הכדור שעף מעבר לגדרות, אבל יש גם כדורגל ויש חוקים.
מכיוון שאנשים בגילי כבר אינם משחקים, אז הצטרפתי לחברים של בְּנִי, בְּנֵי גילו. בְּנִי, בן 39 – כבר פרש – ואני עדיין משחק עם חבריו, בבית-ספר סולד בכפר סבא. אז נכון שאני נבחר כבר בין האחרונים (לפי חוקי "ימי שישי" זה אומר שאתה נתפס כבר כ'גרוטאה'), זה נכון שאני משחק יותר ויותר בשער כי קצבּם מהיר משלי, זה נכון שהם קוראים לי זקן וקוראים לי לפרוש, אבל למרות הכול זה כיף גדול והם נותנים לי הרבה כבוד. כשאני כובש איזה שער באקראי – זה לא קורה הרבה – הם יריעו לי בהנאה ויצחקו על השחקן היריב הכיצד זקן כמוני תעתע בו. וכך הם עושים לי את היום.

ואני מצידי, במעין מחווה של זקנים, מפנק אותם בימי הולדתי בחולצות הממוספרות בגילי. התחלתי עם חולצה הנושאת את הספרה 57 וכעת הם מקבלים את חולצת ה 64 . וכל שנה אני מכריח אותם להצטלם אתי בתמונה קבוצתית, כולם לבושי החולצה החדשה (ראו התמונה למטה או בבלוג), ואני מתייק את התמונות הללו ומונה בגאווה המהולה בעצב את המספרים המתחלפים.

אבל לא על זה רציתי לספר לכם. רציתי לשתף ברעיון שאולי ימתן את האלימות והאגרסיביות בכדורגל. מכיוון שאלימות הקהל מטופלת ע"י המשטרה, אני רוצה להתייחס לברוטאליות, ולגסות הרוח דווקא של השחקנים. אותם השחקנים שלאחר ביצוע עבירה יפנו את הגב בגסות רוח, יפליטו קללה, ירקו הצידה או על השחקן, רחמנא ליצלן, ולא יעלה בדעתם, אלא במקרים חריגים, להושיט יד.
וחשבתי על רעיון לשינוי, להכנסת קצה חוט של תרבות בכדורגל. אז הנה הצעה לשינוי קל בחוקי השיפוט:

שחקן שבצע עבירה וקבל כרטיס צהוב מהשופט, פירושו שהשופט החליט שהשחקן עשה עבירה גסה. הוא יכול להתרעם, לחלוק על השופט אבל עבירתו החמורה נקבעה. ולכן הוא יהיה מחויב ללחוץ את ידו של השחקן הנפגע. לחיצת היד יש בה הרבה היבטים ומכאן חשיבותה. יש בלחיצת יד הבעת חרטה. יש בה אולי גם הכרה בטעות, ובעקר יש בה אמירת סליחה תרבותית. שימו לב כמה הקהל אוהב ומעריך שחקן שעושה זאת ביוזמתו. והיה וסרב השחקן ללחוץ את היד של הנפגע, הוא מקבל כרטיס צהוב נוסף ומורחק. מוגזם? לא בעיני. יש בכך התנהגות לא תרבותית ולכן הוא יורחק. מה יקרה אם השחקן הנפגע לא יסכים ללחיצת היד? גם הוא יקבל כרטיס צהוב.

חלק יגידו שהרעיון כפוי. אז מה? אנחנו לא כופים חינוך על ילדינו? אנחנו לא אומרים לילד "תבקש סליחה" או "תגיד בבקשה" גם כשהם לא רוצים?

בכל המעמד הזה (של לחיצת יד) יש תרבות של סליחה, של הכרה בטעות, של נועם הליכות. אולי כמו הרמת יד לאחר עבירה בכדורסל האמריקאי. והקהל צופה ואולי לָמֵד….ואולי זה יפעפע הלאה..

ואם לא ניתן לכפות חוקים כאלה באיגוד השופטים, אז שהמאמנים הנאורים שבינינו יכפו התנהגות כזו על שחקניהם. הרי מאמנים כמוהם כמחנכים! 

ואולי זה יתחיל מארצנו הקטנה ויפעפע לכל העולם…

 זִקּוּקִין דִּי-נוּר (42)
יום חמישי, 12 בנובמבר, 2009  

"תרבות סליחה בכדורגל" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל  

אלו החולצות מאשתקד, אלו ידידי הצעירים וזה אני, במרכז, עם השיער הכסוף…

שתפו

Facebook

Twitter

Linkedin

Email

Print

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.