דויד גרוסמן ואני
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 184 שם
הכותרת שלמעלה קצת יומרנית. איני מכיר אישית את דויד גרוסמן ולא פגשתיו מעולם, אלא בספריו.
באחד מימי השישי האחרונים, בצהרי היום, התקיים אירוע חד פעמי באולם 'צוותא' התל-אביבי – יומולדת 70 לסופר דויד גרוסמן. זוגתי הפצירה בי לבוא. התלבטתי באם ללכת, למי יש כוח בימים מוטרפים אלה למופעים, כך חשבתי. הצצתי בתוכנייה – דרור קרן, יוני רכטר, רותם כרמלי, רונה קינן, אפרת בן צור, אחינעם ניני, הדג נחש, מנשה נוי, אילנה דיין, ובוודאי שכחתי עוד כמה. אז הלכתי. התברר כתענוג צרוף, משובב נפש ומוח. מפגן של צניעות, ענווה, רגישות ושנינות. כל כך חסרים במחוזות הנהגתנו בימים אלה.
לקראת סוף המופע הציבו על הבמה שולחן קטן ושני כיסאות, ואילנה דיין ראיינה את חתן יום ההולדת, דויד גרוסמן. שאלתה הראשונה של אילנה הייתה בערך כך: "תמצת לי, דויד, אנקדוטה אחת משבעים שנותיך, שקופצת לך לראש."
גרוסמן, מענקי הסיפרות הישראלית, שישב בביישנותו ובצניעותו האופיינית על הבמה למולה, כך בערך השיב לה:
"אולי אבחר באנקדוטה מעלת חיוך. זה היה לפני כמה שנים שהוזמנתי לאחת מבירות אירופה לקבלת פרס סיפרותי יוקרתי. כל אחד מזוכי הפרס, לא הייתי היחידי, צריך היה להצטלם לסרטון קצר מביתו, שיוקרן בזמן איזכור שמם של מקבלי הפרסים. איני זוכר מה הייתה הסיבה אבל הצלמים לא הצליחו להגיע לצילומים בביתי בארץ וקבעו איתי את יום הצילום באיטליה. הגעתי לצילומים לאחוזה עתיקת יומין מפוארת, עם גינות ומדשאות רחבות ידיים.
בזמן הענקת הפרסים ישבתי בשורה הראשונה ליד מלך הולנד. כשהוקרן הסרט עלי, וברקע אותן מדשאות ענק מהאחוזה באיטליה, רכן אלי המלך ואמר בנימת פליאה מסוימת:
"מר גרוסמן, וואו… יש לך נחלה גדולה ומרשימה…"פרץ הצחוק ומחיאות הכפיים ב'צוותא' הביעו את מודעות הנוכחים לצניעותו של הסופר הירושלמי.
ואיך אני נקשר לסיפור הזה? איני נקשר, אבל זה הזכיר לי סיפור דומה משלי.
לפני כשמונה שנים, שנת 2016, הלך לעולמו שמעון פרס. העליתי אז לבלוג הזה פוסט תחת הכותרת 'דוד שמעון' וסיפרתי אז, בפעם הראשונה בצורה כל-כך פומבית, ששמעון פרס הוא דודי. סוניה פרס היא אחות אמי שלאחר מות אמי התקרבה אלי יותר. ובעיקר בגלל דודתי, הצנועה והענווה, כנראה הורגלנו לא לעשות מזה עניין ולא 'להכריז' על הייחוס המשפחתי בראש חוצות.
בתחילת שנות האלפיים הייתי בשליחות בסין, ניהלתי שם חברה בת של חברה ישראלית גדולה. שם העיר – הַנְגְדְזוֹ – עיר יפהפיה לא רחוקה משנחאי, עיר מחוז 'קטנה' כ- שישה מיליון תושבים. באותה תקופה שמעון פרס היה כבר נשיא המדינה, כמדומני.
במהלך שהותי בסין לא הזכרתי, ולו במילה, את קרבתי לנשיא המדינה. הייתה זו צניעות שהורגלנו אליה או שמא נימוקי ביטחון אישי (לך תדע, מדינה קומוניסטית רחוקה ושונה…). איני בטוח מה גָבָר על מה.
ובאחד מביקוריי בארץ התברר שראש המפלגה הקומינסטית של הַנְגְדְזוֹ עורך ביקור בישראל. הוזמנתי, כנשיא החברה שבסין, לארוחת ערב שנערכה לכבודו. שלא תקלו ראש, מנהיג המפלגה הקומוניסטית של עיר בסין בסדר גודל כזה זה ג'וב נחשב ונחשק מאד. במהלך הארוחה, אחד ממנהלי החברה בישראל לחש לאוזנו של האורח הסיני ששוקה (עבדכם הנאמן), מנהל הסניף שלהם בסין, הוא אחיין של שמעון פרס.
"וואו," אמר לו האורח "תציג לי אותו."
ניגשתי אליו, לחצתי ידו ואז הוא אמר לי: "נעים להכיר. אתה באמת אחיינו של שמעון פרס?"
הנהנתי בראשי, בקצת מבוכה, לאישור. ואז הוא רכן אלי, כפי שרכן מלך הולנד לדויד גרוסמן, ולחש ברצינות תהומית: "אז למה אתה צריך לעבוד?"
כן, זה היה כל מה שהוא אמר… אז למה אתה עובד….
אז זה הקשר בין גרוסמן וביני. שתי אנקדוטות מעלות חיוך, שמצביעות אולי על הבדלי תרבות ועל חשיבה שונה, ואולי על שנינות, שאינה רק מנת חלקנו, הישראלים.
לקראת סיום האירוע בצוותא שאלה אילנה דיין את גרוסמן בחצי חיוך איך זה להרגיש כשנשארת אולי אחרון ענקי הסיפרות של הדור האחרון – עמוס עוז, א.ב יהושע ומאיר שלו?
היא לא חיכתה לתשובה ואמרה במהירות: "לאור התכווצותו המשמעותית של השמאל לאחרונה, אני מניחה שכנראה מספיק לשמאל עכשיו ענק רוח אחד…"
ואני, בימים הקשים האלה, רק הוצפתי בגעגועים וחשבתי – כמה חבל שאין כאן רבים יותר מסוגם של ענקי רוח וחזון כמו דויד גרוסמן, שיבדל לחיים ארוכים, ושמעון פרס, שכבר איננו איתנו.
חג אביב שמח,
זיקוקין די-נור
שוקה, 11 באפריל 24
תודה שוקה, סיפור מאיר עיניים כמו תמיד!
יש דרך עוד יותר טובה לחלק את הבלונים. שאחד בלבד עובר בלון אחר בלון קורא בשם ומוסר הבלון לבעליו. כל השאר עומדים בצד ומקשיבים בשקט. כך יחסכו הרעש וההמולה כשכולם קוראים בשמות.