אנא מָעאכּ יא עוֹמרי

הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט לשמיעת הסיפור בקולי. (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 45 שם): זיקוקין די-נור – פודקאסט
מרענן זיכרונכם להופעתי בפסטיבל הסיפורים בתיאטרון גבעתיים בסוכות, יום רביעי 22 בספטמבר בשעה 18:00. מופע של סיפורי חיים ומנגינות – "קונצ'רטו לסיפור ולחליל". קיבלתי הנחה עבור קוראיי/מאזיניי – קוד ההנחה Fy1809 . הנה קישור להזמנות למופע.

ולסיפורנו: בכתיבתו הרגישה ובחזרה לימי ילדותו בגבעתיים מציף שלומי זילבר יחסי הורים וילדים והשפעותיהם ארוכות הטווח. וכך הוא מספר:

קראתי פעם מאמר/מחקר ממדעי ההתנהגות, ואני שולה את הפרטים מזיכרוני. גם אם איני מדייק, המכלול מעניין.
החוקר חסה כילד בבית-יתומים במלחמת העולם השנייה וסיקרן אותו לבדוק מה עלה בגורל מאות הילדים שגדלו באותו בית-יתומים, ללא הורים ומשפחה. לקח לו שנים לאתר חלק גדול מהם. חלקם לא שרדו, רבים חיו חיים לא קלים, ומיעוטם עלה לגדולה והצליח.
בבית-היתומים הצטופפו כחמישים ילדים בְּחדר, בעשרות חדרים דומים. החוקר הגיע למסקנה המוזרה שהילדים שהצליחו בחיים, ראה זה פלא, היו אלה שישנו בבית-היתומים במיטות הקרובות לְדלת חדרם. מדוע דווקא אלה?

מסיפורי היתומים עלה שכל ערב הגיעה נזירה לפתח החדר, וסיפרה לילדים סיפור לפני השינה. לפני שעזבה הייתה מלטפת את ראשם של הילדים הקרובים אליה, שליד הדלת, כברכה ללילה טוב. מסקנת החוקר הייתה שהליטוף ההוא… יתכן והיה ההבדל בין הצלחה לכישלון בעתיד.

לא בדקתי את אמיתות המחקר אבל זה גרם לי לשוב ולתהות עלי כאבא ועל ילדותי שלי.
גרנו אז ברחוב המאבק, שכונה קטנה בגבעתיים. שני בנייני רכבת, כששים משפחות של ניצולי עולם, ואין סוף סיפורי חיים, מִבטאים ומִנהגים. לא הבדלתי אז בין עדות, היום אני יודע שהיו שם יוצאי פולין כמוני, וערב רב של עירקים, רומנים, תימנים, בולגרים ומרוקאים. מבחינתי כולם נולדו בגבעתיים, ואיתם למדתי, ואיתם שיחקנו דוּדֵס ומחניים והטלת אולר למעגל.
אצלי דיברו עברית, קראו ספרים.  אצל חברי, מאיר ועקנין, העברית תוּבלה במרוקאית ומאיר התבייש בזה. עם אמא שלו לא דיברתי, כנראה לא דיברה טוב עברית. אביו עבד בבית דפוס וידיו תמיד היו שחורות.

תמיד כשיצאנו מהבית שלי, אמי אמרה "תיזהרו שם בחוץ", וכשיצאנו מהבית של מאיר, אמא שלו תמיד אמרה לו "אָנָא מָעאכּ יא עוֹמרי". לא הבנתי מה זה, ולא שאלתי. ראיתי שהוא מתבייש.

בסוף כיתה ח' עברנו את הסקר. אותי שלחו לבית ספר עיוני. את מאיר, שהיה לא פחות טוב ממני, שלחו ללמוד מסגרות כמו את אחיו לפניו.

בצבא מאיר הלך לגולני ואני לחיל-האוויר. בצבא היה איתי אחד, יוסי ועקנין, שממנו הבנתי שועקנין זה מרוקאי.

בפעם הראשונה שיצאתי עם מדים הביתה, הלכתי למאיר להשוויץ. הוא לא היה בבית. אמא שלו התחילה לבכות כשראתה אותי במדים. חיבקה, הכניסה אותי ונתנה לי לאכול. זו היתה הפעם היחידה שהייתי שם בלי מאיר, והפעם הראשונה שדיברה איתי. כשיצאתי, אני זוכר שחיכיתי לזה, היא אמרה לי: "אָנָא מָעאכּ יא עוֹמרי".
כשחזרתי לבסיס, שאלתי את יוסי ועקנין מה הפירוש והוא הסביר לי שזה "אני אתך, חיים שלי".

אחרי הצבא התגלגלתי קצת עד שהגעתי לעבודה במפעל ממשלתי עם ארוחת צהריים ופנסיה. מאיר השתחרר כסרן, התחיל לעבוד במפעל קטן בתל אביב כמסגר, הפך למנהל משמרת ואחר-כך לקח הלוואה וקנה את המפעל יחד עם אחיו הגדול. היום הם הבעלים של מפעל ענק בקרית-גת.

לימים, כשבגרתי והייתי זקוק לניחומים, הייתי בא לאמא שאמרה "יהיה בסדר" וגם "תיזהר" והכי חשוב "אל תקפוץ מעל הפופיק". כשהייתי צריך חיזוקים, הלכתי לאמא של מאיר שאמרה לי שלא יקרה לי כלום כי היא איתי – "אָנָא מָעאכּ יא עוֹמרי".

ראיתי את מאיר לפני כחמש שנים בבית החדש שלו. אמא שלו גרה איתו. כשהייתי שם, אחד מילדיו יצא ואמר שיחזור בעשר. "אָנָא מָעאכּ יא עוֹמרי" הוא אמר לו וחייך אלי. הוא כבר לא מתבייש.

אז אפרופו הליטוף על הראש של אלו שיָשנו ליד הדלת בבית היתומים ההוא, אם אכן הסיפור נכון – אני נזהרתי כי אמא אמרה לי להיזהר. נזהרתי ממכוניות בכביש, נזהרתי לא לעשות שטויות, ובעיקר נזהרתי לא לקפוץ גבוה מדי, כי אפשר ליפול. נזהרתי מהחיים. ומאיר? למאיר היה תמיד הביטחון שלא משנה מה יעשה, גם אם זו טעות, תמיד אמא תהיה איתו. תעשה כל מה שאתה רוצה, אל תעצור את עצמך, כי מה שלא יהיה, אני תמיד אתך – "אָנָא מָעאכּ יא עוֹמרי".

(תקציר מכתיבתו של שלומי זילבר. בפייסבוק 'שלומילים וסיפורים')

 

אני מאמין שכל הורה, גם אלה שאומרים לילדיהם 'להיזהר' ו'ללבוש סוודר בשמירה' – הם הורים אוהבים, דואגים, וחושבים על ילדיהם בדרכם שלהם, ובכל זאת… יש בסיפור הזה משהו שגרם לי למחנק בגרון.
 

שנה טובה
זיקוקין די-נור

שוקה, יום חמישי 9 בספטמבר 2021

"אנא מָעאכּ יא עוֹמרי" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.

 

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

This lovely blog , brought tears to my eyes and made me smile, at once .
My family immigrated from Libya. My grandmother always used the same words , accept “ god is with you “. It always made me feel safe and confident.

My grandmother , also solved every problem with “ a blessing will come down “. It always did 🙂
Years later, when I had my girls , I’ll bless them the same way . The gift is to see my girls say “ mom, say Bracha tchenzil( a blessing will come down ), so I’ll get the job “. It could be for anything they really wanted .
Words can change people’s lives .
Thank you for always finding the best stories 🙏🏼

וכך כתב לי אמציה ספרוקט:
המחקר נערך בבריטניה ותוצאותיו נחקרו ופורסמו והשפיעו על תפיסות חינוכיות ותרפוטיות.
תודה ושנה טובה,

שלום שוקה,
גם בעיני עלו דמעות כשקראתי את הסיפור.
הוא מרגש מאוד. סבתי מצד אמי ודודותי, ברכו אותנו
כשיצאנו "אלוהים יהיה אתך"…
תודה לך שוקה וחג שמח,

וכך כתב לי יוסי רזי:
לשלומי זילבר
אל "תכעס" על הוריך – הם לבטח עברו את השואה, היה להם חשש גדול מהחיים ובמיוחד – חשש ממה שיקרה לילדיהם, ילדיהם שהיו לניצחון הגדול ביותר שלהם על היטלר ומורשתו.

לשוקה
קראתי לאחרונה ממש מסמך של פרופסור חזי כהן, פסיכולוג וסוציולוג, מאבות החינוך הפנימייתי בארץ, נפטר לפי חודש שלפיו: במחקר שנעשה באנגליה נמצא שאותם ילדים שנשארו עם אימהותיהם בלונדון המופצצת של הבליץ במלחמת העולם השנייה – גדלו והיו לאנשים מוצלחים ומאושרים יותר מאותם אלה שפונו לערי השדה. גם משהו על הקרבה והביטחון שמעניקים לך דמויות מפתח – ההורים- בשנותיך הראשונות.

בשפה הערבית. שהינה הכי קרובה לעברית ישנן לא מעט משפטי תובנה. שאפשר להנות מהן

הורים צריכים לחנך את ילדם בדרך עקיפה- דרך סיפורים ומשלים
דרך עידוד ותמיכה. גם מילים ומשפטים עושים את דרכם ללב הילד
בדרך עקיפה.
תודה שוקה על סיפור נפלא.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)