בשמלה אדומה

הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט לשמיעת הסיפור בקולי. (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 52 שם): זיקוקין די-נור – פודקאסט

היה לי לאחרונה אירוע מביך שגרם לי לעצור לרגע ולהתייסר: 'למה לא השכלתי להימנע מכך?'
ואז ממרומי גילי נזכרתי שבמרבית המיקרים ריגעי המבוכה הללו נמהלים בהמשך החיים ומאבדים משמעות ואולי אפילו הופכים לאנקדוטות מעלות חיוך במפגשי חברים. אז מדוע לתת לריגעי מבוכה קטנים שכאלה להשאיר צלקת?
אני שולף ממגירות העבר סיפור קטן מחיי, על רגע של מבוכה, שסיפרתי כאן לפני כעשור. לאלו מכם, שהצטרפתם בשלבים מאוחרים כמכותביי, זה יהיה חדש:

 

כנער הייתי כחוש, נְמוּך-קומה וּבִיטחוני עם נערות היה בחיתוליו. באמצע שנות הששים התגייסתי לצבא והוצבתי ביחידה עורפית.

במרכזיות הטלפונים של פעם – שיחות עלו מידי פעם אחת על השנייה והתמזגו. וכך יום אחד עלתה לי על הקו, באנדרלמוסיה של קוים, מישהי בשם שרה. קולה פעמונים – נעים, מגיב, צוחק. נטלתי את ההזדמנות במלוא כפיים – בדיבור קל היה לי, במיפגש קצת פחות. שרה, התברר, אינה חיילת, עלתה על הקו בטעות. נהנים מהקשר החביב והאקראי החלפנו מספרי טלפון, ולמחרת חייגתי אליה… וכך גם ביום שאחרי…

שוחחנו במשך כשבועיים. לא היה אז פייסבוק ולא נייד ולא יכולנו להחליף תמונות. לא העזתי להציע להיפגש. פגישה עימתה אותי עם פחד נעורַי מכישלון.  ואז הרהבתי עוז: "שניפגש?"
"סוף, סוף…" השיבו הפעמונים.
"20:00 ליד קולנוע אלנבי בת"א…" אמרתי. "איך אזהה אותָךְ?"
"שערי בלונדיני," השיבה. "אגיע בשִׂמלה אדומה, לא תפספס."

מעט לפני שמונה המתנתי ליד המדרגות הנעות שליד קולנוע אלנבי מצויד בזוג כרטיסים. בשעה שמונה בדיוק התקרבה לכיווני קבוצה של צעירים רעשניים וצוהלים ובתוכם צעירה בלונדינית… בשמלה אדומה. היא הבחינה בי, נפרדה מהם והתקרבה למדרגות. לא אהבתי את חברת האחרים. ניגשתי אליה מהוסס: "את שׂרה?"
היא הביטה בי כבוחנת סחורה, ומזה כל-כך פחדתי, ופלטה: "לא. אתה מחכה לאיזו שהיא שרה?" ואז ציחקקה וחזרה לחבורה הרעשנית.
"לא עברתי את מבחן המראֵה…" חשבתי, נפגע עמוקות מהתרגיל.

נבוך ומושפל, מתעמת עם בטחוני העצמי, חיכיתי מעט ונכנסתי לראות את הסרט לבדי. צרותיי לאותו הערב לא תמו. כשהחשיך האולם כל החבורה הרועשת, כולל השמלה האדומה, נכנסו והתיישבו שתי שורות מאחוריי. איני יודע אם היא זיהתה אותי, אבל עורפי בער מהמחשבה שהם נועצים בי מבטים ומגחכים. התחפרתי עמוק במושבי, וכשהתחיל הסרט השתופפתי ויצאתי.

למחרת בבקר צילצל הטלפון במשרד. שרה על הקו. בעלבוני המצאתי סיפור, מקדים תרופה למכה:
" מצטער שלא הגעתי אמש" שיקרתי במצח נחושה, "נשארתי בצבא, אז ביקשתי מחבר שיגיע לשם ויעדכן אותך…"
והיא: "יוּ… גם אני מצטערת… לא יכולתי גם אני להגיע…"
שנינו משקרים במצח נחושה.

שרה שמרה אתי על קשר טלפוני באדיקות. לא הבנתי מדוע. הרי ברור שלא מצאתי חן בעיניה. הבנתי בהתחברה אלי רק כאיש שיחה.

חלפו עוד שבועיים והיא הפתיעה אותי בבקשה שנשוב וניפגש. הו… כמה התלבטתי אם להסכים. אבל הסכמתי, עבור הסיכוי המיזערי להחזיר את כבודי הרמוס.
קבענו בתחנה המרכזית בת"א באחד הרציפים. "אוחַז עיתון בידי," היא אמרה, "ואבוא בשמלה אדומה…"

למוד ניסיון התייצבתי מעט קודם בעמדת תצפית מרחוק, נישמר מתרגיל הגכחה נוסף. לא ברור היה לי למה אז לא רצתה בי ועכשיו פתאום כן? ואז בשעה שמונה מתקרבת לנקודת המפגש דמות בלונדינית… לבדה… עיתון בידה… ושמלתה אדומה. היא ממתינה, מניעה גופה לצדדים ושמלתה מתבדרת. אני נושם עמוקות ומתקרב. היא מביטה בי, מתרגשת קצת… והאמת אז מכה בי – זו לא אותה אחת מאלנבי.
'רק תאמרי לי שאת שֹרה וביטחוני ישוב אלי,' אני ממלמל לעצמי… ואז… היא מושיטה ידה וקול הפעמונים מתנגן: "הי, אני שרה… סוף סוף נפגשים." מגע כף ידה תאם את צליל הפעמונים.

סוף דבר – שרה ואני יצאנו כמה חודשים ואחר-כך נפרדנו, משהו לא עבד בקשר. אבל המפגש הזה והפרשנויות שניכסתי הם שיעור טוב עבורי עד עצם היום הזה.

וחשבתי שיש בסיפור הזה ללמד על נטייתנו לבחור בפרשנות שלילית שתואמת את הערכתנו העצמית. משהו קורה ואנחנו לוקחים אותו לחוּמרה, למקומות הפחות טובים שלנו. ואולי… רק אולי… הפרשנות שלנו אינה נכונה… בדיוק כפי שקרה לי עם 'השמלה האדומה'?
ריגעי מבוכה בחיים הם בלתי נמנעים, חלק מהחיים. מרביתם… הופכים לנחלת העבר ונישכחים, בעיקר אצל הצד השני. אז כדאי שלא ניתן לתקלות קטנות להעיב על חיינו.

זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה,  יום חמישי,
07.10.21

 

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות