דעה קדומה

הסיפור הבא ישמע מוּכָּר לרבים מבני הדור שלי. בוודאי נתקלתם בו במשפחה או אצל מכרים. כך סיפר וכתב שלומי זילבר (בפייסבוק – "שלומילים וסיפורים"):

אצל ניצולי שואה כמו במשפחתי ואולי גם במשפחות רגילות אחרות המונח 'דוֹֹד' אינו תמיד מרמז על דוד אמיתי. דודים אמיתיים לא תמיד נותרו בחיים. אצלנו 'דוד' היה כל אחד שאיכשהו השתייך למשפחה או שההורים הכירו משם, מהעיר שלהם.

דוד חיים אצלנו היה הכבשה השחורה. אני אז בכלל לא הכרתי אותו ולא ידעתי את שמו. כמו לורד וולדמורט הנבל 'שאין להזכיר את שמו', מסִיפרֵי הארי פוטר, כך אצלנו היה דוד חיים שכּונה 'אתם יודעים מי'. בדרך כלל המשפט היה: "הוא יגמור כמו אתם יודעים מי…"

אני לא ידעתי מי. לא הכרתי אותו מימיי ולא ידעתי למה הוא מוקצה, אבל את המשפט הזה שמעתי בכל פעם שהבאתי תעודה לא מספיק טובה, כהרגלי בקודש, או בכל פעם שעשיתי משהו שילד טוב לא עושה – 'בסוף תגמור כמו… אתה יודע מי.'

ורק כשהייתי בצבא, שמעתי פעם ראשונה את שמו – דוד חיים. פתאום לַשֵד היה שֵם. יצאתי אז עם קיבוצניקית מהבסיס. הורַי לא אהבו את הרעיון שהיא קיבוצניקית. כשכבר פגשו אותה, הקיבוץ הפך לרע במיעוטו, שכחתי לספר להם שהיא ממוצא הודי… לא משלנו ('נִישְט פון אוּנְזֵערֵע' בלשון הורי באידיש).
היו שם הרבה משפטים של הפניית עורף ואז … דוד חיים יצא לאוויר העולם. "ידענו שתגמור כמו דוד חיים". זה היה הרגע שהשד קיבל שם.

הסתבר, שדוד חיים התחתן, 'לא עלינו', עם מרוקאית. אמרו לו: "תתחיל לישון עם סכין מתחת לכרית" וסגרו לו את הדלת בַּפָּנים.

ואנחנו חיינו עם זה מילדות, שדוד חיים הוא מישהו שבעזרתו מפחידים ובדמותו מאיימים.

לפני כשמונה שנים, כשאמא עוד הייתה איתנו, ישבנו אצלה לכוס תה והנכד עשה מעשה שלא יעשה בבית פולני ולקח עוגה ביד. אמא העירה לו ואני, באוטומט, פלטתי בציניות: "בסוף עוד תגמור כמו דוד חיים". הוא שאל מי זה, ואז עלה בדעתי שיהיה נחמד לפגוש אותו. שאלתי את אמא לשם משפחתו. "הוא בטח מת מזמן". היא אמרה.
"את 'רק' בת תשעים וחיה, והוא הרי צעיר ממך…" טענתי.

בעזרת גוגל ופייסבוק מצאתי. הוא גר ביד אליהו. ההורים גרו אז בגבעתיים, מרחק שש תחנות אוטובוס ממנו. שש תחנות ושישים שנה הפרידו ביניהם.

דפקתי על הדלת ושמעתי 'יבוא'. פתחתי. איש זקן ישב על כורסא, לידו הליכון ואשה יפה, בת-גילי בערך. הוא הסתכל עלי ואמר לה באידיש: "דֵער זוןֹ פוּן יאַנקעלֵא." (זה הילד של יענקלה).
"מאין אתה יודע?" היא שאלה, גם באידיש.
"הוא דומה לו כשתי טיפות רוק."
היא הסתכלה עלי ואני עמדתי כמו אידיוט וניסיתי לגשר שישים שנה. אם הכל היה רגיל, כנראה הייתי מכיר טוב, אותה ואת משפחתה. סדרי פסח היו יותר מלאים. האוכל אולי היה יותר טעים.
קמה ואמרה: "נעים מאד… פנינה". קוראים לה כמו לאחותי, זה שמה של אמא של אמא.
היא אמרה לי שהוא מחכה לדפיקת הדלת הזו מאז שהיא ילדה. היה לו לדבריה משפט שחזר עליו כל החיים: "יום אחד מישהו ידפוק על הדלת הזאת, אתם עוד תראו."
אמא שלה נפטרה לפני שנתיים וכל חייה נשאה רגשי אשם שבגללה אין לו משפחה.

למחרת נסענו כולם לאמא… היו שם בעיקר דמעות.

ושתי אנקדוטות לסיום:
*  מסתבר שדוד חיים עבד ארבעים שנה במפעל ביטחוני במשרד שנמצא מאה מטר בערך מהמשרד שלי היום, ולהנאתו הוא כותב סיפורים… כמוני. אִיוּמה של אמי התגשם – יצאתי בסוף כמו הדוד חיים.
* יום אחד בתי, נכדתה של אימי, הביאה חבר חדש, אתיופי. להפתעתי אמי פירגנה לה. "מה קרה לעמדותַייך?" עקצתי את אמי.
והיא ענתה לי ביושר: "כשהגעתי מאושוויץ זה מה שאמרו לנו, וזה חדר לתודעה. היום אני יודעת שזה היה מטומטם."

(תקציר מכתיבתו של שלומי זילבר בפייסבוק – "שלומילים וסיפורים")

 

כמה עצובים הפיספוסים הקטנים הללו של החיים. דעה קדומה היא ללא ספק אבן נגף משמעותית המונעת פתיחות וקבלה, אך קשה מאד להיפטר ממנה. אלברט איינשטיין תיאר את הקושי במילותיו המדעיות:
"קשה יותר לפרק דעה קדומה מאשר לפרק (לבקע) את האטום."

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 8.4.2021

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

Love this!!!so true for that generation! and so good things have changed! but further change still needed! Thank you Shuka

שלום שוקה אשמח אם תעלה את זה באחת התכניות שלך בגל"צ
מודה לך מאוד יוסי נוי
St. Gallen
Swituerland

תודה שוקה.
אתה מביא לנו סיפורי חיים מעניינים ולעיתים אף נותנים מבט אחר לחיים.

וואו, איזה זיקוק. עצוב שיש דעות קדומות ויחד עם זאת זה מאוד אנושי, לכן רבים חוטאים בכך. אני שמחה בסוף על ההתפקחות ועל המפגש המרגש בין המשפחות. תודה שוקה על הסיפור הזה וכמובן לשלומי מספר הסיפורים.
המשך יום נעים.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)