העלה האחרון

את אביגיל רבין הכרתי דרך הבלוג אך מעולם לא פגשתיה. אביגיל היא שחקנית צעירה ומוכשרת, בעלת קול ערב, המתמחה בכתיבה, בימוי ומשחק של תסכיתי רדיו שמועלים על ידה באתר "התיאטרון הרדיופוני של אביגיל" ב- ICAST  . מתסכית שהפיקה נחשפתי לסיפור נוגע ללב של אוֹ הנרי – "העלה האחרון":

סוּ וג'וֹנְסִי, שתי חברות, החזיקו סטודיו ברובע קטן ועני בגריניץ' ווילאג'. ובאחד החורפים דלקת-ריאות השתוללה לה ברובע, נוגעת באנשים באצבעות הקרח שלה. יום אחד היא הלמה בג'וֹנְסִי.  היא שכבה חלושה, בקושי נעה, בוהה מבעד לשמשת החלון.

"הסיכוי שלה קלוש"  אמר הרופא לסוּ "הגברת הקטנה שלך גמרה אומר לא להבריא".
סו פסעה לחדר בדמעות. היא חשבה שחברתה ישנה, אבל אז הבחינה שעיניה של ג'ונסי נשואות אל מעבר לחלון והיא לוחשת.
"שניים עשר" היא לחשה "אחד עשר", ואז "תשעה", ואז "שמונה" ו"שבעה" כמעט יחדיו.  סו התבוננה אל מחוץ לחלון. מה היה שם לספור? ממול היה קיר לבנים משמים ושיח קיסוס זקן טיפס עליו. רוח הסתיו הקרה תלשה את עליו, אחד אחרי השני.
"ששה", לחשה ג'ונסי. " הם נושרים מהר עכשיו. לפני שלושה ימים היו כמעט מאה. הנה הלך עוד אחד. נותרו רק חמישה."
"חמישה מה, יקירה? ספרי לי."
"עלים. על הקיסוס. כשהאחרון יִנשוֹר, גם אני אלך. הרופא לא אמר לך?"
"הו… באמת." התלוננה סו. "מה הקשר בין עליו של הקיסוס להחלמתך? בואי נאכל מעט מרק."
"אין לי תיאבון." אמרה ג'ונסי. "רק ארבעה נותרו. אני אראה את העלה האחרון נושר ואז אלך גם אני."
"נסי לישון," אמרה סו. "אני חייבת לקרוא לבֶּרְמָן, שישמש לי מודל לציור. אני מיד חוזרת."
ברמן היה צייר שגר מתחתן. הוא היה מעבר לשישים, חלם תמיד על יצירת מופת משלו אבל במשך שנים לא צייר, למעט משיכת מכחול פה ושם. הוא השׂתכר מעט כמודל לאומנים הצעירים שברובע ולמרות שהיה זקן נשכני הוא חיבב את האומניות הצעירות שגרו מעליו.

סוּ מצאה את ברמן שתוי מעט בדירתו וסיפרה לו על אחיזתה הרופפת של ג'ונסי בחייה.

ברמן הזקן, בעיניים אדומות, זעק את מיאוסו מדמיונות אידיוטיים שכאלה.
ג'ונסי ישנה כשהם עלו. היא וברמן השקיפו בחשש מבעד לחלון על שיח הקיסוס. גשם קר מעורב בשלג החל שוב לרדת.
בבוקר למחרת מצאה סו את ג'ונסי בוהה בחלון.  והנה… לאחר משבי הסופה העזים שהשתוללו בלילה, עוד ניצב אל מול הקיר עלה קיסוס יחיד, האחרון שעל השיח. ירוק צהבהב, קרוב לגבעול, תלוי באומץ על ענף.
"האחרון," אמרה ג'ונסי. "הייתי בטוחה שיִנשוֹר בלילה כששמעתי את הרוח. הוא ינשור היום, ואז… אמות אני אתו."
היום הלך וחלף, ומבעד לאור הדמדומים הן יכלו לראות את עלה הקיסוס הבודד נצמד לגבעולו, וגם רוח הערב והגשם שהתחדש לא יכלו לו. עלה הקיסוס הבודד היה עדיין שם.
ג'ונסי שכבה, מביטה בו במשך זמן ואז קראה לסו.
"העלה האחרון נשאר שם כדי להמחיש לי איזו טיפשה הייתי." אמרה ג'ונסי. "לרצות למות זה חטא. אשמח למעט מרק עכשיו. הביאי לי גם מראה, וכמה כרים, ואתבונן בך מבשלת."
בצהריים שב הרופא. "היא יצאה מכלל סכנה. קצת תזונה והשגחה – והיא בסדר. ועכשיו אני חייב לרוץ למקרה אחר, בקומה למטה. ברמן שמו – איזה אמן, נדמה לי. גם דלקת-ריאות. הוא איש זקן  והמחלה חריפה. אין לו תקווה."
בערב ניגשה סו למיטתה של ג'ונסי. הצבע חזר ללחייה.
"יש לי משהו לספר לך," היא אמרה. "מר ברמן מת היום מדלקת-ראות. הוא נמצא בחדרו בבוקר, כשנעליו ובגדיו ספוגי מים. הם מצאו עששית וסולם, כמה מכחולים מפוזרים, ומשחות צבע בירוק ובצהוב. הציצי בקיסוס, יקירה, על העלה האחרון שעל הקיר. לא תהית למה הוא מעולם לא נרעד מהרוח? זו יצירת המופת של ברמן… הוא צייר אותה שם… בלילה בו נשר העלה האחרון"

 (סיפור של אוֹ הנרי מעובד לתסכית ע"י אביגיל רבין. התרגום המלא, אותו קיצרתי, מופיע בישראבלוג ללא שם המתרגם )

ועולה לי שוב המשפט שאני כל כך אוהב של אמא תרזה: "אולי קשה לעשות דברים גדולים בעולמנו, אבל אפשר לעשות דברים קטנים עם הרבה אהבה." והרי יצירת המופת הזו של של ברמן היא משהו קטן כזה שהוא כל כך גדול…

זִקּוּקִין דִּי-נוּר
יום חמישי, 28 ביוני, 2012

"העלה האחרון" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.

(למי שמעוניין הנה הלינק לתסכית שהפיקה אביגיל

http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=399534&cid=420447)

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות