סחלב של חנוכה

שאריות מחנוכה, תמצית מחוויה מפרי עטו של שלומי זילבר הכותב סיפורים קצרים בהשפעת ילדותו בגבעתיים: 

רעש שיקשוק הצלחות במטבח העיר אותי. זה רעש שאני אוהב, רעש של חיים בבית. רונית חותכת כנראה ירקות לסלט – שיגרה טובה של שבת.

אז
היכרנו בבליינד-דייט, בנר ראשון של חנוכה. שנינו הגענו לאותו בית הקפה בבן-יהודה, כל אחד לבליינד-דייט שלו. היא נראתה מחפשת ואני הרי חיכיתי למישהי.  כשראיתי אותה שמחתי למראֶהָ. חיוך מקסים, שובבות בעיניים, מתוקה, שונה ממה שנשמעה בטלפון. אבל בדיוק אז נכנסה זאת שאיתה קבעתי. זיהתה אותי לפי סימן ההיכר שנתתי. התאכזבתי. ואז נכנס מישהו אחר שהגיע לזו הראשונה, החייכנית. קיוויתי שגם תתאכזב.
השתדלתי… בחיי… אבל זה לא צלח. כוס קפה וכמו שבאה, ככה עזבה. נשארתי לבדי ואז העזתי להציץ לשולחן של הראשונה. החסרתי פעימה כשהבחנתי שגם היא נותרה לבדה. רגליי התרוממו מעצמן, ידיי נטלו את כוס הקפה והתיישבתי מולה כאילו לכך נועדנו. וכך זה התחיל.
ואחרי אותו המפגש בנר הראשון, נפגשנו שוב. ואז שוב. הייתה הרמוניה נהדרת. היא הייתה מתוקה ואני הייתי אני. עברנו לגור יחד אחרי חודש. אמא שלי לא סבלה אותה וזו הייתה סיבה נהדרת לחשוב על חתונה.

היום
התהפכתי במיטה. מתי שאני מתעורר, הכמה דקות 'אחרֵי' במיטה, הן הכי טובות. אתמול ביקרנו חברים. שעמום נוראי. כל זוג מביא פשטידה… ואני לא סובל פשטידות. הגברים 'חופרים' פוליטיקה שיוצאת לי מכל החורים.
אנחנו נשואים עשרים ושבע שנים – שיגרה מבורכת? לפעמים ככה לפעמים ככה. יש לנו מנוי לתיאטרון. גם לקאנטרי. חיים טוב. היא עובדת כעורכת-דין. אני חושב שהבוס שלה מתחיל איתה… אני לא בטוח.
והשיגרה משתלטת. שיחות רגילות על ילדים ועל 'אל תשכח להביא חלה מהסוּפֶּר'.

אז
כבר אחרי חודש ראיתי אותנו ביחד כאילו תמיד הייתה שם. בבוקר, אם קמתי והיא לא במיטה, מיד התגעגעתי, ואם שמעתי רעש ממקום אחר בבית, נגיד מהמקלחת, זה היה משרה עלי שלווה.

לא זוכר בדיוק מה היה. אמרתי משהו… והיא הסתכלה אֵלי זועמת ויצאה מהבית. לפני הדלת עצרה, אולי אעצור אותה, אבל נשארתי לשכב על הספה. פעם אמי אמרה לי שלא רודפים אחרי בחורה. כשפקחתי את עיניי היא לא הייתה. הלכה. כן… זו המתוקה… מהנר הראשון של חנוכה… הלכה.

ואת רונית הכרתי כשנה אחרי. מיעטתי לצאת מהבית, מעכל את הפרידה. רונית נקשה בדלת, בקשר לאיזה סקר. היא שאלה מהסקר: 'כמה אתם גרים כאן?' 'רק אחד' עניתי, והיא נכנסה ומאז לא יצאה. אמי אהבה אותה מהרגע הראשון.

אתמול
אתמול… נר ראשון של חנוכה. זה היה בערך לפני עשור… גם בְּנר ראשון. בפרץ של נוסטלגיה נזכרתי באותו הבליינד-דייט. אמרתי לרונית שאאחר ונסעתי לבית הקפה… בבן-יהודה… ההוא מהבליינד-דייט. עכשיו זו חנות פרחים. חנוכייה דלקה בכניסה עם השָמָש והנר הראשון.  הסתובבתי בחנות מהורהר. אין לי למי לקנות פרחים. רונית, מסובך לקלוע לטעמה, ואמא כבר איננה.
כיחכוח מעבר לכתפי. 'אדוני… סליחה… אתה חוסם את המעבר…'
הסתובבתי. נשארה מתוקה, עם אותה שובבות בעיניים.
'וואו… אני לא מאמינה שזה אתה… רגע… כאן היה בית הקפה שנפגשנו בנרו הראשון של החג…'

פתאום היה למי לקנות וורדים. הגשתי לה. היא גמלה לי בסחלב.
ומאז… בכל נר ראשון של חנוכה... אנחנו מזדמנים לכאן שנינו לכמה דקות… בונים יחדיו מסורת. היא קונה לי סחלב ואני מגיש לה וורדים…
זה היה אתמול. רונית אשתי כבר יודעת שבנר הראשון של חנוכה אני מגיע עם סחלב הבייתה והיא מציבה אותו תמיד, כמו שָמָש, ליד החנוכייה….

(תקציר ממה שכתב שלומי זילבר בעל אתר בפייסבוק 'שלומילים וסיפורים')

החיים מורכבים, וגם אם נכחיש, הרי גם בין בני-זוג יש כנראה סודות קטנים. ונזכרתי באחד מטוריו של אבי קורן ב'מעריב' שם ציטט את יעקב אורלנד: "ערב אחד ב'כּסית', שאל אותי נתן אלתרמן אם אני יודע מה בין אשת חוֹק לאשת חֵיק. לא ידעתי… אמר נתן: 'הנה מה שביניהן – רק אות קטנה שבקושי רואים אותה…, ורק חיריק אחד גלמוד, שדבק בחולם אחד גלמוד, ונהפכו שניהם לצֵירה. אבל איזה צֵירה!".

שיהיה סגר קל,
זיקוקין די-נור

שוקה, יום חמישי, 7 בינואר 2021

תזכורת חוזרת למעוניינים לקבל את הזיקוקים בווטסאפ – כנסו ללינק המצורף דרך הטלפון הנייד שלכם ואשרו הצטרפות לקבוצת הווטסאפ. זו קבוצה לקריאה ולא לדיון, וזה לא במקום המייל והפייסבוק. 
https://chat.whatsapp.com/HiwBrsEcT3Q0pAYfDI30zN

 

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

מקסים, מקסים , מקסים❤️
נפתולי החיים…
אהבתי במיוחד, את האבחנה הנהדרת של אלתרמן.

איזה יופי של ספור עם טעם של עוד.תודה לך שוקה ידידי.

זוגיות עם חוזה רגשי מחייב היא שער לעולם רוחני. זוגיות כזו היא פיסגה של חיי הגשמיות. וכמו בין מטפסי הרים יש המבינים שהיותך תלוי על החבל בדרך למעלה לפיסגה היא רק שלב בדרך לשם ולכן, רק נחים לרגע שואפים אויר וממשיכים לפסגה..
אבל יש, שנותרים מתנדנדים על החבל מסוחררים מהנוף, ולא ממשיכים למעלה.
יש אפילו, כך ראיתי בתמונות, שפותחים מרפסת עשויה רשת ואוהל תלויים על הקיר של הסלע בדרך למעלה

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)