שקופים

אלון, ארכיטקט צעיר ובמקרה גם חתני, גר בתל-אביב ועובד בבאר שבע. וכך הוא נוסע מידי יום ברכבת ישראל על הקו ת"א – ב"ש.

"בתחנת הרכבת בבאר שבע," הוא משתף אותנו באחת השבתות,  "ליד שערי היציאה, עומדת בחורה צעירה במדי הרכבת ותפקידה לעזור לנוסעים לצאת ולהיכנס בשערי התחנה במקרים של תקלה בכרטיס או כמישהי עם עגלה זקוקה שיפתחו לה את המעבר. אתה מצפה לעובד משועמם, שעושה את התפקיד כדי לצאת ידי חובה והנה הבחורה הצעירה הזו יוצקת תוכן אחר לתפקיד. היא תמיד חייכנית ומסבירת פנים ותמיד יש באמתחתה מילות ברכה לתחילת היום או לסיומו. מכיוון שמרבית הנוסעים הם די קבועים היא בהדרגה מכירה את כולם וכולנו מכירים אותה. שאלתי לשמה, קוראים לה קטיה. לפתע היה לי שם ולא רק דמות. לא התעצלתי ויום אחד אמרתי לה שבזכותה תחנת הרכבת בבאר שבע היא אנושית יותר.  באמת חשבתי כך."

כך סיפר לי אלון, והנה השבוע שולח אלי אדם בשם עזרא היידו קטע מספר בשם "שקופים" שנכתב ע"י ליאור אנגלמן. הנה תמצית מהקטע שתוכנו מתקשר היטב לראשית דברי:

היה זה יום שישי אחר הצהריים ונכנסתי לאחת מרשתות המזון להשלים קניות לשבת. המקום הומה קונים, תורים ארוכים משתרכים בקופות וההמתנה מייגעת.

אני מניח שבכל אותו הזמן אף היא הייתה שם. מין הסתם הייתה שם גם אתמול, גם שלשום. תחילה לא הבחנתי בה כלל. היא נמנית על הזן של הבריות שאין העין שולטת בהם כל ימות השנה. במה השתנה הפעם הזאת שבה זכיתי לראות?

נעים היה לי לומר כי אני הוא שהסרתי את הלוט מעל עיני, אך לא כך היה הדבר. דומה כי זכיתי להבחין בה רק לאחר שראיתי שהאדם שעמד לפני לא השגיח בה כלל ועיקר. הוא התעלם, פשוט התעלם. לא עלה על דעתו לשלוח לעברה אף לא מילה קטנה של הכרת תודה על כך שידיה מטפלות ביעילות בשפע המצרכים שהוא עצמו קנה. היא מצדה, המשיכה במלאכתה. אורזת, קושרת ולבסוף מניחה בסדר מופתי בעגלה.

ואז… הקמח שאריזתו נקרעה התפזר לכל עבר ונתן סימניו במוצרים שזה עתה ארזה.

"סליחה אדוני." היא אמרה. מבטה מבויש, כאילו בה האשמה ומיד החלה במלאכת הניקיון כדי לכפר על עוונה.

משהו במילה "אדוני" שיצא מפיה הרעיד את לבי. זו לי פעם ראשונה שבה שמעתי את המילה הזאת מפיו של אדם שהתכוון למשמעות הפשוטה של המילה. "אדוני" היא אמרה, לאדוניה התכוונה.

בחלוף כמה רגעים נוקו שאריות הקמח והיא מיהרה להביא מהמדף חפיסת קמח אחרת לאדון.

והאדון שילם חשבונו לקופאית והפטיר: " הכל כאן כל כך איטי, עוד מעט שבת, אנשים לא מבינים?"

ומכיוון שלבי נחמץ לנוכח התעלמותו ממנה, נתתי אני דעתי עליה. התבוננתי בה – היא הייתה אישה נמוכת קומה והרה.

כשהאישה ארזה את אשר קניתי, ולמרות שאיני מורגל לכך, תחבתי שטר לידה.

"סליחה אדון," היא אמרה "אני לא קופאית. אדוני רוצה שאקח את העגלה למכונית?"

"כבר שילמתי לקופאית. זה בעבורך, רק לומר לך תודה."

אורו עיניה ונשאה אלי מבט כאומרת: "אדוני בטוח?"

נטלתי את העגלה והיא אחרי, מנסה לסייע לי ואולי לומר לי משהו.

סידרנו את השקיות במכונית והודיתי לה, ואז היא הושיטה לי מעטפה קטנה ונסתלקה.

פתחתי את המעטפה, חששתי שאולי השאירה את השטר שנתתי לה, אבל במעטפה היה זוג משקפיים שקופים.

שנים הרבה חלפו למין היום ההוא ויש בזמן, מין תכונה מתעתעת כזו, לתבל מציאות בדמיון.  איני יודע אם סיפור המשקפיים אמת היה או פרי הדמיון אבל אלמלא פגשתי בה, בהם בוודאי לא הייתי מבחין, ולעולם לא הייתי זוכה להכיר בכל האחרים.

בעזרת המשקפיים הללו ניתן להבחין בכולם. אפשר לראות את האנשים השקופים, את אנשי הצללים. משהרכבתי אותם פתאום הבחנתי גם בהם – בְּמַחתים הקבלות בסוּפֶר, במטאטא הרחובות, בשומר בגן הילדים ובמאבטח בקניון.

לפתע התאהבתי בהם, באנשי הצללים, שלא הרגשתי בחסרונם קודם ואלמלא הבחנתי בהם לבטח הייתי מאבד עולם ומלואו.

 (מתוך ספרו של ליאור אנגלמן "שקופים" )

מי ייתן ושני הסיפורים הקטנים הללו ישמשו לכולנו כמשקפיים כדי לראות את כל אנשי הצללים הללו ולהתייחס אליהם ….

זִקּוּקִין דִּי-נוּר
יום חמישי, 14 ביוני, 2012 

"שקופים" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות