אייר בי אנד בי
בהֵסְכֵּת/פודקאסט שהעליתי תוכלו להאזין לסיפור ולא רק לקוראו. הנה קישור (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 31 שם):
זיקוקין די-נור – פודקאסט
זו לא פעם ראשונה שאני מתחבר לכתיבתו של אשכול נבו. אוהב את יכולתו לדלות אנקדוטות אנושיות רגישות, להציפן ולהעלותן על הכתב בדרכו המיוחדת ולהשאירך עם תחושה שכאילו אתה כתבת את זה. הקשיבו לסיפורו הבא שפורסם במוסף חג של ידיעות אחרונות:
בַּתמונות באֵייר-בִּי-אֶנד-בִּי הדירה נראתה רחבת ידיים ושטופת שמש. במציאות היא הייתה קטנה ואפלולית. במקום אמבטיה היה מקלחון. במקום מיטה, מזרון. מתוך ארבע פתיליות של גז רק אחת עבדה. ומהחלון… נשקף קיר לבנים. התרעמנו, אבל לא היה עם מי לדבר. שילמנו באשראי באתר. בעלת הבית השאירה את המפתח במִכבסה, נסעה מחוץ לעיר, והזהירה מראש שלא תהיה זמינה בטלפון.
באמצע הלילה נשמעו הדפיקות בדלת, ובעקבותיהן צעקה:
אוֹפֶּן דֶה דוֹר, ביאטריס!
ושוב: אוֹפֶּן דֶה דוֹר, ביאטריס! אַי נוֹאו יוּ אַר דֶאר!
ביאטריס היה שמה של הבחורה שהשכירה לנו את החדר.
לא פתחנו את הדלת. מה פתאום. ראינו מספיק סרטים על ניו-יורק כדי לדעת איך זה עלול להיגמר.אשתי הניחה אצבע על שפתיה, מסמנת לי להחריש. אולי אם נשתוק מספיק זמן, הוא ילך.
הוא לא הלך.
– ביאטריס, איי לאב יו, הוא זעק.
– ביאטריס, לֶאט מי אין.
– ביאטריס, איף יו וונט אופֶּן דה דור, איי וויל קיל מַייסֶלף.זה אולי הזמן לספר שאשתי עובדת כפסיכולוגית במשטרה. בין השאר היא מוזעקת לגגות כדי לשוחח עם אנשים שמאיימים לקפוץ.
הוא רציני, היא אמרה לי. בַקול המקצועי שלה.
אולי, אמרתי. אבל זה לא ענייננו.למרבה הצער, זה כבר כן ענייננו, היא אמרה וקמה מהמיטה. לא ניסיתי לעצור בעדה. אחרי חמש עשרה שנה ביחד אני כבר יודע מתי אין טעם. ליתר ביטחון, חיפשתי באנשי הקשר את השם של המכר היחיד שלי בניו-יורק, ג'וש, והנחתי את האצבע על המספר שלו.
אבל הגבר שצנח אל תוך הדירה אחרי שאשתי שיחררה גם את השרשרת העילית ממקומה – לא נראה מאיים במיוחד. קודם כל הוא היה קטן. מאד. יותר קטן מדֶני דה ויטו. העיניים שלו היו אדומות מרוב בכי, או מרוב שתייה. והוא לבש בגדים של בנקאי.
– בוא, אשתי אמרה לו, אני אכין לנו תה.
– מי את? הוא פער עיניים.היא הסבירה לו. אייר-בי-אנד-בי. ארבעה לילות. החופשה הזוגית הראשונה שלנו מאז שהילדים נולדו.
– בת זונה! הוא אמר. היא אמרה שהיא תעשה את זה. היא אמרה שהיא תחליף את המנעול ותְסַבְּלֶט את הדירה! בת זונה מזדיינת!
– ווֹאץ' יוּר לֵאנְגְוֵוג', אשתי אמרה לו בקול של מישהי שיש לה אקדח בחגורת המכנסיים. האיש השפיל את מבטו.
היא סימנה לי לחזור לחדר השינה. את בטוחה שאלתי אותה בעיניי. בטוחה, ענו עיניה.הם ישבו במטבח. שתו תה, ודיברו. כלומר… הוא דיבר ודיבר והיא הקשיבה.
לא הצלחתי לשמוע את השיחה שלהם. מידי פעם היה נדמה לי שאני מזהה מילה: "טעות" או "אבוד" או "סיבה". מידי פעם שמעתי את הקול של אשתי משחיל משפט שבסופו סימן שאלה.
ניסיתי להישאר ער, אבל בשלב כלשהוא נירדמתי.כנראה שהשינה שלי הייתה טרופה, כי כשהתעוררתי עדיין היה חושך בחוץ, ואשתי קראה ספר של ניקול קראוס לצידי.
– דני דה ויטו עדיין כאן? שאלתי.
– הלך, היא אמרה במבט מהורהר.
– את… קוסמת, אמרתי.
– אני… אשת מקצוע, היא אמרה, ושלחה את הזרת שלה לזווית העין, כאלו כדי לשלות משם דימעה.
– אבל מה אמרת לו ש… הרגיע אותו? ליטפתי את שֵערה.
– זה לא מה שאומרים, היא אמרה. אלא איך שמקשיבים.בחוץ ניו-יורק התעוררה ליום חדש. רכבים המו, משאיות חרקו. תריסים של חנויות הורמו. לא מיהרנו לצאת אליה. נשארנו עוד קצת במיטה…. מקשיבים.
(סיפור של אשכול נבו שפורסם במוסף חג השבועות של ידיעות אחרונות 17 במאי 2021)
שאני אוהב את כתיבתו של אשכול נבו כבר אמרתי בפתיח, אבל בסיפור הזה הוא גם נגע, כל-כך מעודנות, בנקודה רגישה שאיני מפסיק להדגיש את חשיבותה בכל הזדמנות – לדעת להקשיב!!
זו תכונה כל-כך חסרה במחוזותינו. רופא השיניים שלי (ד"ר מתן אביטל) אמר לי פעם שהקשבה ממלאה בעוד שהדיבור מרוקן, ובכל זאת אנחנו נמעט להקשיב ונרבה בלחלק את דיעותינו לכל דיכפין, בין אם ירצו ובין אם לאו.
שננו את נעם חורב שכתב בשירו 'קונכיה': "כָּל מָה שֶׁנִּדְרָשׁ כְּדֵי לְהַכִּיר אָדָם, זֶה לְהַצְמִיד אֶת הָאוֹזֶן… וּפָשׁוּט לְהַקְשִׁיב…"
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 29 ביולי 2021
"אייר בי אנד בי" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחצו להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה, על זה שהסיפור יפה, כמו כל הסיפורים שאתה מפרסם, אין ויכוח. וגם על כך שרופא השיניים שלך צודק – אבל מהכיוון ההפוך – גם על כך אין ויכוח.
הוא בוודאי בעל נסיון. ומי לא יאזין לרופא השיניים שלו ולא יוציא ולו מילה אחת מפיו הפעור לרווחה, כאשר רופא השיניים מטפל בו………….
גם הספר שלי (ושל אחרים) הוא כזה איש.
מקשיב עד אין סוף ותוך כדי שואל שאלות מכוונות שהתשובה מעניינות אותו.
שבת שלום!
לישראלים בדרך כלל חסרה התכונה הזאת. ולא, אינני מכלילה. הספרים הם מומחים בהקשבה, ללא תואר בפסיכולוגיה. לי יש ספרית שחסרה את התכונה הזאת היא לא מפסיקה לדבר על עצמה ועל משפחתה ועל מעשיה וכו,,,.חחחח
הפער בין "הצורך להקשיב" לבין תרבות הדיון המשתקפת מעל המסכים ,
ובפורומים שונים , הוא כה גדול , שבא פשוט לאטום אוזניים ולחרוק שיניים .
חלק מהאשמה מוטלת על המנחים שלא יודעים לכוון ולהרגיע .