האם נתינה מְדָבֶּקֶת?

את הסיפור הבא שלח אלי ראובן מגן. הוא לא ידע את המקור. הנה תקציר בשינויים קלים:

 

גדלתי במשפחה דתית מרובת ילדים להורים טובי-לב שדאגו לשמור על חום ומשפחתיות.  לא היינו משפחה שהפרוטה מצויה בכיסה ברוחב-לב ובכל זאת נהגו הורי לצאת איתנו לחופשות בארץ, במגבלות התקציביות שלהם. לא היה לנו אז רכב, והורי דאגו לשכור מיניבוס, או להזמין מיניבוס, עליו היינו מעמיסים אוכל ושתייה, הרי לא חלמנו אז על ארוחות במסעדות.

ואני זוכר את אותו הטיול לצפון שאבי החליט שנעצור בנתניה, נתמקם מול הים, ונאכל מהסנדוויצ'ים שהבאנו.
כשהגענו לטיילת, אחד מאֵחי ביקש לשירותים. אבי חיפש מסעדה/קפה באזור, מקפיד לחפש מסעדה כשרה. תשאלו בוודאי מה הקשר בין לעשות פיפי למסעדה כשרה – אז אבא היה מסביר שכאנשים דתיים, לא יאה שמישהו יבחין בנו נכנסים למסעדה לא כשרה. הרי אינו יודע שאנחנו נכנסים רק להשתמש בשירותים.

 

אז  אבא שלי ואחי נכנסו למסעדה כשרה, ובכניסה עצרה אותם המארחת. "כמה אתם?" היא שאלה.
אבי אמר: "אנחנו רק לשירותים, בני בקושי מתאפק".
היא היססה מעט, כנראה ההנחיות היו שלא לאפשר, אבל אז נכמרו רחמיה: "תעשו את זה מהר, זה מצד שמאל." היא זירזה אותם.

בדיוק כשאחי יצא מהשירותים הגיע אחראי המשמרת. הוא קלט שהם נכנסו רק לשירותים, זה לא מצא חן בעיניו, והוא פתח על אבי את הפה: "זו מסעדה, זה לא שירותים ציבוריים, באיזו רשות נכנסתם לכאן?!"
אבי רצה להשיב שקיבל רשות, אבל הבחין בזווית עינו בצעירה שבכניסה כשהיא נבוכה ומכונסת בעצמה לנוכח כעסו של האחראי. בשבריר שנייה הוא החליט לגמול לה על טוב ליבה: "סליחה אדוני," הוא אמר לאחראי "אנחנו משפחה גדולה, תישעה איש, ובאנו לאכול כאן. אישתי והילדים מיד נכנסים."

ארשת פניו של האחראי התרככה והוא מיהר להתנצל: "הו, סליחה, אינך יודע אדוני כמה נכנסים לכאן בלי רשות לשירותים… אני כבר מארגן שולחן יפה בפינה למול הים…"

הופתענו כשאבא בא לקרוא לנו מהמיניבוס. איני זוכר מתי אכלנו אי-פעם במסעדה. תשעה איש במסעדה, זה בוודאי לא סכום מבוטל.

נכנסו, משתדלים לשמור על ארשת מכובדת, לא לצחוק בקול רם, לא לאכול בידיים. לא היינו מורגלים. כשהגיע התפריט, אני זוכר את אבי מעיין ופניו מחווירים, כנראה מהמחירים. הוא התעשת מהר, והזמין ארוחה מכובדת לכולנו. ובכלל לחזות בהורי השמרנים כל-כך ישובים במסעדה, זה לא מחזה שהורגלנו אליו.

לקראת סוף הארוחה רמז לנו אבא שלא נבקש קינוח, ואז… עוד טרם שסיים את המשפט, הגיעה לשולחננו מלצר עם עגלת קינוחים וזיקוקים מתלקחים.

אבי ניסה להסביר לו שאנחנו לא היזמנו קינוח אבל אז, יש מאין, צץ מנהל המסעדה ופנה לאבי: "הקינוח עלינו, אדוני" הוא אמר והוסיף הסבר. "אחראי המשמרת הבחין בסיגל, המארחת שבכניסה, כשהיא בוכה. לאחר שיחה קצרה היא הודתה שהיא זו שהרשתה לכם להיכנס לשירותים. היא הבינה שלא רציתם שייגרם לה נזק, או חס וחלילה פיטורין, ולכן הזמנתם ארוחה לכל המשפחה הענקית שלכם, רק כדי שהיא לא תיפגע."

ואז הוא פנה לכולנו: "ילדים, כדאי שתהיו גאים באבא שלכם. תהנו מהקינוח שלנו."

 

בעודנו מתלקקים מהקינוחים, הגיעה סיגל בעצמה ובידה כריכת עור קטנה עם החשבון. היא הודתה לאבי בחום והלכה.

את הבעת פניו של אבי כשפתח את כריכת העור אשא איתי תמיד. לא היה שם חשבון. היה שם פרח… ופתק קטן ממנהל המסעדה: "לארח אנשים מסוגכם במסעדה שלנו זו זכות. איננו גובים כסף ממלאכים… סעו לשלום."

(שלח אלי ראובן מגן, מקור הסיפור אינו ידוע)

 

ממרומי גילי למדתי שמעשים טובים הם מְדָבְּקים. לפעמים רק מלקרוא על מעשה טוב, אתה גומל בהמשך במעשה טוב. מעשהו הטוב של האב בסיפור וההתחשבות שלו בזולת נגעו בסיגל, נגעו באחראי המשמרת ובסופו של דבר נגעו והשפיעו על נדיבותו של מנהל המסעדה. צאו וחישבו איזו השפעה הייתה לכך על ילדי המשפחה בהמשך חייהם.

וניזכרתי באימרה שציטט ד"ר חיים שפירא באחד מספריו והמיוחסת לבודהה: "הדברים היחידים שנשארים לנו, הם הדברים שנָתָנוּ…"

 

חג אורים שמח
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 26 בדצמבר 2019

הערה לאחר הפירסום: מתברר שהסיפור אמיתי לחלוטין ומספרת הבת ולא הבן כפי שמועלה אצלי. בחור בשם איתי עמית שלח אלי הקלטה של חיים ולדר שמספר את הסיפור, ולאחר מכן מראיין את מנהל המסעדה ששמו מוטי קרוייזר (היום מנהל מסעדה בגאולה בירושלים שנקראת 'המסעדה'). אם אתם מזדמנים לשם, ברכו אותו….

 

"האם נתינה מדבקת?" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. להאזנה לחץ על הכפתור.

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

סיפור של חיים ולדר .https://www.hidabroot.org/article/1131587

שלום וחג אורים שמח !
נהניתי מהסיפור שהוא כל כך אופייני !
תודה !
[יישר כח להופעה בטלויזיה….]
נ.ב.
מנסה להזמין אותך לערב בכפר מימון. נא שלח אלי מייל לכתובת הנ"ל עם מחיר . על מנת שאוכל לקדם מימון לכך.
תודה !
אהרון וינטר

על זה אומרים: אנשים טובים באמצע הדרך.
כן ירבו!
תודה שוקה.

תודה רבה על מסאג' לעיניים על הבוקר. כמה מרגש. עוד שיתוף שלך שמרחייב את הלב וממלא את הריאות בגאווה על כך שראשית, הנפלאים האלה הם משלנו ושנית, במסר הכ"כ חשוב במיוחד בימים אלה כאשר כל הזמן מדברים על שיסוע בעם. ראיה ןכיבוד האחר. קיבלת, תתן. אחרי קריאת הסיפור ישר בא לך גם לתת. להמשיך להדביק אחרים. תודה רבה ןחנוכה שמח שוקה האישיות המדבקת.
שבת שלום

וכך כתבה לי נאוה תהילה:
הציטוט שהבאת הזכיר לי את שירה של רחל – "מֵתַי" שכך הוא מסתיים:
רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד

בהמשך לסיפור הנתינה להלן סיפור אמיתי שקרה לי לפני 25 שנים
יום שישי אחה"צ אני וצוות העובדים שלי עושים הענות אחרונות לקראת סלילת כל הכביש הראשי בתוך כפר עבודה שברמת פוריה ליד טבריה כמעט שבת ואנו עומדים עם ראש הכפר בכניסה לכפר כשלתע משום מקום מופיע יהודי זקן עם בגדים די מרופטים וזקן עבוט ושואל האם כאן זה הזורעים הוא גם אומר שהרגע ירד מהאוטובוס שהגיע מירושלים ץהאמת שלא זכור לי שראיתי אטובוס עוצר בתחנה שהיינו די קרובים אליה אנו אומרים לו שהזורעים זה עוד כמה קמ צפונה וחברי מאיצים בי לקחת אותו איתי בדרך הביתה לחיפהץכמובן שלקחתי אותו ובהגיענו לזורעים מרחק ש 10 דקות נסיעה אני מביא אותו לבית הכנסת ורואה שכל המתפללילים כבר מגיעים לתפילה מכאן אני מסיק שלא יתכן שעבר אטובוס כל כך קרוב לכניסת השבתץ נפרדנו ונסעתי לדרכי. ביום א אני צריך להזמין אספלט כמות של כמה עשרות משאיות ויורד גשם כל הדרך מחיפה עד בית חולים פוריה ואז יש ממש פתח בשמיים ולא יורדת אף טיפת גשם כמובן כל הדרך הייתי בקשר עם המחצבה האם להכין את האספלט והסכנה שכל החומר ילך לאיבוד. לקחתי סיכול עצום והזמנתי את החומר העננים פשוט עקפו את כפר עבודה משני צדדיו ויכולתי לראות שיורד גשם מצפון ודרום ואצלנו יבש כך נמשך הנצב הזה לאורך כל היום וסיימנו את העבודה ביובש מוחלט. מסקנתי היא שהאיש היה מלאך שבחן אותי והחזיר לי תודה על מצווה שלקחתי אותו בזמן לבית הכנסת בזורעים חג שמח

שלום שוקה,

סיפור מרגש שקורה בחיים, האגם בוחר לאן לקחת אותו, נתינה תמיד "מתגמלת"
את הנפש. "אולי קשה לעשות דברים גדולים בעולמנו, אבל אפשר לעשות דברים
קטנים עם הרבה אהבה" אמא תרזה

שבת טובה וחג שמח

שלום שוקה ו״חג אורים שמח״
תודה, על סיפור יפה ומחמם לב.
אכן, נתינה והתחשבות בזולת, פותחים לבבות
ומעוררים את הצד הטוב שבאדם.
במקרים רבים, זה יוצר תגובת שרשרת.

איזה יופי של סיפור,

מעשים טובים אכן מדבקים, עוברים מדור לדור ועוזרים לשפר את הסביבה האינושית שלנו.

אני כל הזמן מתווכח על כך שיש אנשים טובים, רק חפשו אותם.

תפסיקו לקרא עיתונים ולשמוע רדיו, הטוב ממש לידכם כל יום כל היום.

תודה על התמיכה בדרך הטוב,

יהודה

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)